נראה דתדיר קודם בפנחס (פרק כח פסוק כג), מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה. ע"כ. אלה, קרבנות המוספים, באים לאחר קרבן התמיד. ואמרו בריש פרק כל התדיר בזבחים (דף פט ע"א), כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, התמידין קודמין למוספין וכו' שנאמר מלבד עולת הבוקר וכו'. ע"ש. וצריך להבין מה העניין בתדירות ומדוע היא גוררת קדימות. וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו, שם במשנה בזבחים, ופרש"י, שיש בו צד ריבוי קדושה ממנו. ואיבעיא להו בגמרא (דף צ ע"ב), תדיר ומקודש איזה מהם קודם, תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש, וממשיכה הגמרא בראיות ודחיות. מנסה הגמרא להוכיח, ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמין הא אידי ואידי דיום חטאת ואשם קדמי ואע"ג דשלמים תדירי, אמר רבא מצוי קאמרת תדיר קמיבעיא לן מצוי לא קמיבעיא לן וכו'. ע"ש. ולא הוכרע האם תדיר קודם או מקודש קודם, ובהתאם כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ט ה"ב), היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה. אבל הרע"ב כתב וא"ד, ותדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת עו...

כיוונים בשעון שבת בפנחס (פרק כח פסוק ט), וביום השבת. ע"כ. נראה לדון בפנים ובצדדים בנושא המעשי של ביצוע מלאכות בשבת על ידי שעון שבת. ישנה מחלוקת יסודית בין בית שמאי ובית הלל בפרק א ממסכת שבת, האם איסורי מלאכת שבת חלים גם על כלים שפועלים מעצמם, דהיינו האם אדם מוזהר על שביתת כליו בשבת כשם שהוא מוזהר על שביתת בהמתו, כדכתיב (שמות פ"כ פ"ט) לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ובהמתך. לבית שמאי אדם מצווה בשביתת כליו ולבית הלל אינו מצווה. וכך אומרת משנה ה,  בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום, שאז הכלים שובתים ממלאכה בשבת, ובית הלל מתירין. וכיו"ב במשנה ו,  בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין ובית הלל מתירין, בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין. ע"ש. ההלכה נפסקה, כבשאר מקומות, כדעת בית הלל. וכ"פ השו"ע (סי' רנב) וא"ד, בסעיף א, מותר להתחיל במלאכה בע"ש סמוך לחשיכה אף על פי שאינו יכול לגו...

קח  לך את יהושע בפנחס (פרק כז מפסוק טז), יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וכו'. ע"כ. ופרש"י, כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו, שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה. עכ"ד. והנה, משה, שרצה וביקש שירשוהו בניו ויהיו הממשיכים שלו, ודאי לא עשה כן כדי להשיג לבנים תפקיד ומשרה, ח"ו, בהתעלם מהצורך של עם ישראל במנהיג מוכשר ובעל שיעור קומה. בהכרח, גם הבנים של משה היו ראויים לשמש כמנהיגים אחריו. אם כן, צריך ביאור מדוע באמת לא נמשכה ההנהגה אליהם אלא אל יהושע. ואכן, הרמב"ם מהלכות מלכים הזכיר את עניין ירושת השררה וז"ל, ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישרא...

  כהונה תחת הצלה בפנחס (פרק כה החל מפסוק יא), פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל. ע״כ. הנה מלשון הפסוקים, בפשטות, משמע שעיקר זכיית פנחס בכהונה לא נבעה דווקא ממסירות הנפש ומהמצווה הגדולה שעשה, כי אם בצירוף העובדה שהציל את בני ישראל מפני החמה והקנאה מאת הי״ת שהייתה כלפיהם. ב״ב בספר הברכת פרץ, לבעל הקהילות יעקב, שאכן על עצם המצווה לא היה כדאי פנחס לזכות בכהונה, כי על קיום מצוות השכר ניתן בעולם הבא ובהאי עלמא ליכא שכר מצווה, ומשום כך, אין הדגש בכתוב על עצם קיום המצווה, אלא על כך שפנחס למעשה הציל את בני ישראל, וזאת בהתאם לכלל, שבמצוות שבין אדם לחבירו, אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה. החידושי הרי״ם ביאר באופן אחר, דהכלל הוא, בברכות דף לב, שכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, ולפי״ז לכאורה מעשה פנחס, שהוא בעיקרו מעשה הריגה, אמור היה לשלול מפנחס את הכהונה, אולם, על כך השיב הקב״ה, דאדרבה, כל הטעם לכך שכהן שהרג את הנפש לא י...

  הקנאות והרעש ליחידים בפנחס (פרק כה פסוק יא), פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. ע״כ. הנה בהפטרה לפרשת פנחס, מסופר כיצד לאחר שהרג אליהו את נביאי הבעל ונמלט מאיזבל, ברח אל המערה בהר חורב, שם נגלה אליו הקב״ה ואמר לו מה לך פה אליהו. ענה על כך אליהו, קנוא קנאתי לה׳ וכו׳, וסיפר את שארע, ובתשובה, אמר לאליהו הקב״ה צא ועמדת בהר לפני ה׳, דהיינו, על מנת שיוכל לראות, כביכול, את הקב״ה עובר שם, והוסיף לומר ה׳ לאליהו באיזה אופן יתגלה אליו, תחילה תבוא רוח חזקה מפרק הרים ומשבר סלעים, אך לא ברוח ה׳, ולאחר מכן יבוא רעש גדול, אבל גם אז לא ברעש ה׳, ואח״כ תבוא אש, ולא באש ה׳, ולבסוף יבוא קול דממה דקה, ואז ורק אז יבוא ה׳ בקול הדממה הדקה, ואכן כך אירע. אחר כל זאת, ממשיך לספר הכתוב בנביא, כי הקב״ה שאל את אליהו בשנית מה לך פה אליהו, ושוב ענה אליהו קנא קנאתי לה׳, והדבר תמוה, מדוע חזר ה׳ ושאל את אותה השאלה פעמיים, מה לך פה אליהו, ולא זו בלבד אלא שגם התשובה שהשיב אליהו כבר בתחילה חזרה ע״ע, קנא קנאתי לה׳, מה שמחדד את השאלה אודות הכפילות. ע...