מי מטהר בעקב (פרק י פסוק טז), ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. ע"כ. ערלת לבבכם, מפרש רש"י, אוטם לבבכם וכיסויו. עכ"ל. ובשפתי חכמים, כיסויו שהוא איטומו. רוצה לומר, על ישראל מוטל להסיר את כיסוי הלב והסרה זו לבסוף תובילם אל דרך הישר ואל (פרק יא פ"א) ואהבת את ה' אלוקיך ושמרת משמרתו וכו'. ואכתי יש להבין את דרך פעולת המנגנון. מה בכך שהלוט מוסר מן הלב, והרי הלב עצמו הוא לב חוטא, ח"ו, וגם אם מסלקים את כל החסמים, האדישות וקשיות העורף, סוף סוף ביחס לקלקול הפושה בלב לא נצטוונו בכתובים להסיר או לשנות דבר. בפרשת ניצבים ג"כ נזכרת פעולת המילה בעניין דומה אך בשינוי רב. בפרק ל (פסוק ו), ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך וכו', וכל זאת לאחר שכבר (בפסוק ב) ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו וכו'. ע"ש. את המילה הזו הקב"ה עושה ולא ישראל נצטוו בה כמו ומלתם את ערלת לבבכם, וצ"ב מדוע נשתנתה מילה אחת מחברתה. כמו"כ, בפרשת עקב נצטוו ישראל למול את ערלת ליבם, בעוד בפרשת ניצבים מל ה' אלוקיך את לבבך, הלב עצמו ולא ערל...

ואכלת וברכת בעקב (פרק ח פסוק י), ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ע"כ. ואמרו במסכת ברכות (דף לה ע"א) כיצד מברכין וכו', סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. עכ"ל. דהיינו, למסקנת הסוגיא חיוב ברכות הנהנין נלמד מסברא שאסור לו לאדם שיהנה וכו'. ודנים האחרונים בגדרה של סברא זו, שאכילה גוררת בצידה ברכה על האוכל, האם הברכה הינה התרה של ההנאה באוכל, רוצה לומר, האוכל ובעצם כל העולם נדון במובן מסויים כמוקצה מן האדם ובאה הברכה ומתירתו לבוא בקהל מי שברך, או דנימא שמהות האוכל או שאר דבר ההנאה אינה משתנה בין קודם הברכה או לאחריה, אלא שכאשר אדם נהנה מדבר מה הרי מתחייב במובן מסויים לשבח את הקב"ה בברכת שבח על כך, כמו שאסור לאדם לקחת דבר מה לחבירו בלא תשלום באופן שבו התשלום אינו מתיר שום דבר אלא רק תשלום בעלמא, ושבח הברכה משמש כמו תשלום כנגד הלקיחה. לשון הגמרא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ובהמשך העמוד, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל וכו', כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקודשי שמים וכו', ומשמעות הלשון...

בעקב (פרק ח פסוק י), ואכלת ושבעת וברכת את ה אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ע"כ. אמרו חז"ל בגמרא בברכות (דף לה) בעניין ברכת הנהנין, אלא סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה, ילך אצל חכם. ילך אצל חכם מאי עביד ליה, הא עביד ליה איסורא, אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקודשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל וכו'. ע"ש. הנה כי כן, אומרת הגמרא כי המקור לחיוב ברכות הנהנין הוא מסברא שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, שאם נהנה הרי הוא מועל, כאילו נהנה מקודשי שמים וכאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל. ומשמע בגמרא, מכך שחיפשה מקור לדין ברכות הנהנין ב...

  מצוות התפילה בעקב (פרק י פסוק כ), את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. ע"כ. כתב החינוך, ונכפלה זאת המצווה כמה פעמים, שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם (שמות פכ"ג פכ"ה), במקום אחר נאמר ואותו תעבוד (דברים פ"ו פי"ג) ובמקום אחר ולעבדו בכל לבבכם (שם פי"א פי"ג). והביא החינוך את דברי הרמב"ם בספר המצוות, שאע"פ שמצווה זו היא מהמצוות הכוללות, כלומר, שכוללות כל התורה, כי עבודת הקל תכלול כל המצוות, יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצוונו הקל להתפלל אליו, וכמו שאמרו בסיפרי, ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב זו תפילה, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, מניין לעיקר תפילה בתוך המצוות, מהכא את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד. עכ"ד. הרמב"ן השיג על דעת הרמב"ם וס"ל חובת התפילה אינה מצוות עשה מהתורה, והביא לדבר ארבע ראיות מארבע סוגיות בגמ'. בברכות דף כא (ע"א) נאמר, בעל קרי קורא קריאת שמע ומברך על המזון לאחריו ואינו מתפלל, וטעם הדבר, משום שק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפילה דרבנן. עוד בברכות (שם), ספק קרא ק...

  ליראה את ה' אלוקיך בעקב (פרק י פסוק יב), ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך. ע"כ. מכאן מדייקים חז"ל, בברכות דף לג, דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כלומר, הכל נקבע משמים ביחס לאדם, חוץ מהשאלה האם יהיה צדיק או רשע, שלגביה ה' שואל מעם האדם שיבחר את הבחירה הטובה והנכונה. לכאורה קשה על זה, דאם אכן יראת שמים יצאה מן הכלל ואינה בידי שמים אלא בידי האדם עצמו, כיצד יעלה על הדעת להתפלל השיבנו אבינו לתורתך, או ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך וכדומה, והרי עניינים אלו אינם בידי שמים כי אם בידי אדם, ועו"ק על מש"כ בברכות דף י ע"א, שם מסופר כי רבי מאיר התפלל ע"פ עצת אישתו ברוריה על בריונים שהיו בשכונתו שיחזרו למוטב, ואכן קרה הדבר וחזרו למוטב, ולא מובן לכאורה כיצד הדבר ייתכן שיחזרו בתשובה באמצעות תפילה של זה עליהם, והרי דברים אלו נתונים לבחירה של האדם עצמו ורק הוא, ואינם בידי שמים. כיו"ב הקשה המהרש"א שם בברכות בדף י וביאר, דתפילתנו על עצמנו פועלת ע"פ ...

ושמרת ושמרתם בעקב (פרק ז פסוק יב), והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ע״כ. ובפסוק הקודם בפרשה הקודמת כתב, ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם. ע״כ. הרי שפתח, בסוף פרשת ואתחנן, בלשון יחיד, ושמרת ומצווך, והמשיך, בתחילת פרשת עקב, בלשון רבים, תשמעון ושמרתם ועשיתם. כל שינוי לשון, כגון השינוי כאן, מיחיד לרבים, צריך ביאור. כאשר מדובר בפסוקים סמוכים, התמיהה עולה אף יותר. בקידושין, דף לט ע״ב, אומרת המשנה, כל העושה מצווה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ע״ש. ופרש״י, מטיבין לו, משמע בהאי עלמא, ונוחל את הארץ, חיי העולם הבא. והקשתה הגמ׳ מהמשנה הפאה (פ״א מ״א), אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו׳, דהיינו שרק עבור חמש המצוות שמפורטות שם ישנו שכר גם בעוה״ז וגם בעוה״ב, בניגוד למה שמובן מהמשנה שלכל מצווה מטיבין לו בעוה״ז ונוחל את הארץ בעוה״ב. תירצה הגמ׳, אמר רב יהודה, שהמצווה האחת המוזכרת במשנה אינה סתם מצווה אחת, אלא שכל העושה מצווה אחת יתירה על זכויותיו מטיבים לו ו...