תשובה ועונש
תשובה ועונש
בנצבים (פרק ל פסוקים א עד יא), והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וכו'. ע"כ.
כבר הפליגו חז"ל במעלת התשובה, עד כדי שאמרו במסכת יומא (דף פו ע"ב) דבתשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכויות, והרמב"ם מהלכות תשובה (פ"ז הלכה ד) כתב, ואל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשים את יצרם יותר מהם. עכ"ד.
אם כן, צריך להבין מדוע לא מועילה התשובה גם להפטר ממלקות ומיתת בי"ד כמבואר במכות דף יג (ע"ב), דבשלמא בעונשי ממון, בהם עיקר התשלום אינו להעניש את החייב אלא לפצות את הזכאי מובן שגם השב צריך לפצות הניזק, אבל בעונשי גוף כיצד ייתכן להעניש אדם נקי מכל חטא ועוון, שזדונותיו זכויות הן ועומד במקום שבו אפילו צדיקים גמורים לא עומדים, ואמרה התורה נקי וצדיק אל תהרוג.
אכן גדולי האחרונים נחתו לדון ליישב קושיא זו.
הנו"ב (קמא או"ח סי' לה) כתב, דעל כרחך אין התשובה מועילה לפטור אדם מעונש בי"ד, דאם תפטור אזי יאמר כל עבריין שחזר בתשובה במטרה לפטור את עצמו, וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עוונות כדי שיתיירא האדם מלעבור, לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת בי"ד, ולמעשה זו גזירת הכתוב שלא תועיל תשובה כיון ששקרנים יכולים לפטור את עצמם ותו אנשים לא יתייראו מהעונש, ולפי דרכו הוכיח הנו"ב שעיקר התשובה אינו אלא חרטת הלב ולא תיקונים או סיגופים, דאילו היה המעשה עיקר התשובה, יכולים היו ב"ד לדעת מי שב בתשובה, באמצעות עדים שהתענה והסתגף, והנה כדברי הנו"ב כבר כתב המבי"ט בספר בית אלקים שער התשובה פ"ב.
החיד"א כתב בספר טוב עין (סי' ו), וחזר על דבריו ביוסף אומץ (סי' לה), לדחות את דברי הנוב"י ונקט דהא דתשובה אינה פוטרת ממלקות ומיתה אינו משום גזירת הכתוב, אלא משום דאין ביד הבי"ד לבחון כליות ולב ואדם יראה לעינים, ומשום כן אין ביד הבי"ד לקבל תשובת החוטאים, ועוד חזר על הדברים בספר עין זוכר (מערכת מ אות ד), ובספר שמחת הרגל על הגדה של פסח (לימוד ג).
בשו"ת אור גדול (סי' א) כתב להוכיח דאין הטעם שאין התשובה פוטרת משום דלא ידעינן אם באמת חזר בתשובה או לא אלא גזה"כ הוא, שהרי במכות (שם) אמר ר' עקיבא דחייבי כריתות ישנם בכלל מלקות ואינם נפטרים משום קים ליה בדרבה מיניה, דאם עשה תשובה בי"ד של מעלה מוחלין לו על הכרת, והרמב"ן במלחמות פירש זאת בשתי דרכים, האחת שמלקות חמורה מכרת משום דבמכות לא מהני תשובה, והשניה שכיון שיכול להפטר מהכרת ע"י תשובה אי"ז כשתי רשעות, הרי שבחייבי מלקות לא מהני תשובה גם באופן עקרוני, ולא רק בפועל משום גזירת הכתוב, כי אל"ה שוב אין מלקות חמורה מכרת וגם אין בזה שתי רשעות.
באמת נראה שאין כלל ראיה מהסוגיא במכות ופירוש הרמב"ן בה, דאף אם תשובה פוטרת עקרונית ממלקות ורק משום גזירת הכתוב אינה פוטרת בפועל, אכתי תינח שמלקות חמורות מכרת, כי סו"ס מכרת אפשר להפטר מה שאין כן מלקות, וכן לפירוש הב' של הרמב"ן, כיון שבפועל ניתן להפטר מכרת ולא ממלקות לא הוי שתי רשעות, ולולא שיכול להפטר מכרת היה נחשב שתי רשעות.
ר"י ענגיל בגליוני הש"ס במכות שם האריך בשתי הדרכים והביא הרבה מקורות וצדדים לכאן ולכאן, אלא שביאר בסגנון מעט אחר, דאינו נפטר על ידי תשובה, דכיון שתשובתו הינה בספק מעמידים אחזקת חיוב, והאמת שלדרכו ניחא טפי, כי לפי החיד"א היה מקום לתמוה, דאם מסתפקים אם חזר בתשובה או לא כיצד נהרגנו מספק, אמנם לגרי"ע א"ש דבמקום ספק הולכים אחר חזקה.
אכתי קשה בדברי החיד"א והגרי"ע, שכתבו שאין האדם בוחן כליות ולב לדעת אם אכן מי שטוען ששב באמת שב, והלא פעמים רבות דין בי"ד מבוסס על הערכה בענין דעתו ולבו של אדם, כגון בעניין החוטא שחוזר לחזקת חבירות משינהג מנהג חברות (סנהדרין דף כה וחו"מ סי' לד), וכן לגבי קבלת גירות דבעינן קבלה גמורה של עול מצוות, ובית דין מתרשמים מה כוונת האדם בכל אלו ופוסקים הדין עפי"ז, וכמו כן היה צריך להיות שכאשר נראה לבי"ד שחוזר הוא בתשובה ונוהג מנהג הצדיקים יפטר מן העונש.
עע"ש בגליוני הש"ס שהקשה לפי מש"כ הרדב"ז (ח"ג סי' תתקכא), דכל שבא להודות על עבירה שבידו לפני שבאו עדים, תשובה גמורה היא, וכשר לעדות ולשבועה, מדוע אם יבואו אחר כך עדים לא יפטר מעונש בי"ד, עוה"ק לגבי עבריין שהוא תלמיד חכם, ע"פ האמור בברכות (דף יט ע"א) אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום וכו' ודאי עשה תשובה, הרי שיש לתלות שודאי עשה תשובה וכיצד אפשר להורגנו.
איברא דגם דברי החיד"א עצמם שדחה את הנו"ב שטען שהוא גה"כ, דעל כרחך צריך לומר אף לשיטתו שלא מסברא בעלמא קבעו שאין תשובה פוטרת מעונשי בי"ד משום שאין בי"ד בוחנים כליות ולב, משום שהרי אין מענישים מספק, אלא על כרחך גזירת הכתוב הוא שאם לא כן יתבטלו לגמרי דיני עונשים, וכיון שבע"כ הוי גזה"כ דברי הנו"ב בקרוב הם הם דברי החיד"א.
לכן נראה לומר, כי כל עניין התשובה לא ניתן אלא בין אדם למקום, דמחסדי השי"ת הוא שתתקבל תשובת החטאים, וכמו ששנה ר' יונה בשערי תשובה ש"א ס"א, ולא ניתנה מתנה זו לישראל אלא לכפרה ולטהרה בידי שמים, ואין זה עניין כלל לעונשי בי"ד, והנה בירושלמי (מכות פ"ב ה"ו) איתא, שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרה להם חטאים תרדוף רעה, שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו. ע"ש. הרי מבואר שאין התשובה מתקבלת אצל החכמה או הנבואה אלא אצל הקדוש ברוך הוא, ומתנת אלוקים היא, והבי"ד אינו דן אלא לפי חכמה ונבואה ולכן אינו מתחשב בתשובה, משא"כ בדין שמים שלגביו כבר גזר הקב"ה שובו בנים שובבים ארפא משובתם.
באמת כך ממש כתב ר' צדוק הכהן מלובלין בספר תקנת השבים (סי' ח), לאחר שהביא את דברי הנו"ב וטען כנגדם דא"א שכל עניין העונש הוא להרתיע ולהפחיד, שהרי כל חוטא יכול בנקל להמנע מעונש על ידי שישתמט בקלות בעדים והתראה וכל שאר פרטי ההלכות, הנצרכות כדי להעניש, וכן דחה גם את דברי החיד"א משום שלפיו מענישים מספק וזה א"א, אלא על כרחך התשובה מתקבלת בדיני שמים ולא בדיני אדם וכדברי הירושלמי, והנה התוס' ביבמות דף כב ע"ב כתבו דאף במי שחייב נידוי אין תשובה פוטרתו, ולפי מה שהתבאר דבר זה פשוט, כי בכל הנוגע לדיני אדם תשובה אינה מתקבלת כלל.
בספר פסקי תשובה (סי' עד) העיר במי שבא על הערוה והוליד ממזר ושוב חזר בתשובה, מדוע לא יטהר הממזר, והלא אין ממזרות אלא בביאת איסור, וכיון שהחטא נעקר למפרע, כאילו מעולם לא חטא, ועדיף מאונס, ובהערות בסוף הספר כתב לתרץ עפ"י דברי הגמ' ביבמות דף כב ע"ב, דר"ש בן מנסיא אמר שם, מאי דכתיב מעוות לא יוכל לתקון, זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, ומשמעות הדברים היא שכל שהוליד ממזר לא מהני תשובה, והנה חזר הלה והשיב דא"כ נימא כעין גיטו וידו באין כאחד, דעל ידי התשובה יעקר הממזר ושוב תועיל התשובה.
בכל מקרה, בגוף הסוגיא ביבמות אמרו, דאף דאמר ר' שמעון בן מנסיא דהוי מעוות לא יוכל לתקון, מכל מקום אם חזר בתשובה חייב הבן בכבודו, דהשתא מיהת עושה מעשה עמך הוא, ולכאורה נראה בכוונת הגמ', דבאמת מהני תשובה אף בהוליד בן ממזר, בבחינת טהרה, אלא שהמעוות אינו בר תיקון ולעולם נשאר רושם החטא בעולם שהממזרות תלויה בו, ומיהו נראה שהתשובה על השאלה הנ"ל לגבי ביטול הממזר הינה פשוטה מעין כמוהה, כי הממזרות אינה תלויה אלא בביאת האיסור בבחינת החפצא של העבירה כך שתיקון תשובה אינה ממין העניין כלל וכלל.
הנה, אף שנתבאר והוסבר שתשובה אינה מועילה כלפי מלקות ומיתות של בי"ד מן הדין או כלפי ממזרות, בכל הנוגע להא דב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין נראה שתשובה מועילה, כיון שאין זה עונש מעיקר דין תורה אלא רק כלי ביד בי"ד להעמיד הדת על תילה, כך שהדבר תלוי בנטיית לב הבי"ד ומן הראוי לנהוג בחמלה עם החוטא ששב אל ה' בכל לבו.
מקור לדבר, בשו"ת הרשב"א ח"ה סי' רלט, שנשאל שם הרשב"א על נער כהן שנחשד בערווה וקנסוהו למנוע ממנו מתנות כהונה, ושוב חזר בתשובה, וכתב הרשב"א, אם רואה אתה שחזר בו נסה נא אותו ותן דעתך עליו, אם יתחרט וישוב מדרכו הרעה, יסרהו קצת על הקודם, ופשוט ידך עליו לקבלו בתשובה. עכ"ד. הרי דבכל הנוגע לעונש שלא מן הדין יש להקל על השב, וכעי"ז כתב בשו"ת זכרון יהודה לרבי יהודה בן הרא"ש סימן מז, וככ"ג בשו"ת הריב"ש סימן רפא.
אולם, בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' צ כתב, במי שחילל את השבת והרב רצה לנדותו, ואף שחזר בתשובה שלמה פסק שמנדין אותו לפי"ד התוס' ביבמות דאף בנידוי אין התשובה פוטרת, ולפי האמור נראה היה לומר אחרת, דכיון שלא מדובר במי שחז"ל חייבוהו בנידוי אלא רק בפלוני שהרב רצה לנדותו שלא מן הדין, שוב אמורה תשובה להועיל בזה, ועע"ב.
כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות עבודה זרה ה"ו וא"ד, היאך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים, אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן, בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר, וכשתבקע מיד מרבין להם בתי דינים ודנים אותם. עכ"ד. ובראב"ד שם כתב, א"א טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה, וכתב שם במגדול עוז, ואני אומר כי טעות סופר היה בספרו, וכבר בדקתי בספר שהוגה בכתיבת ר"מ ז"ל וחתימתו ואין כתוב בו אח"כ חוזרים, ואפ"ה תמה אני למה לא תועיל אחר כל דבר שבעולם והרי כתיב שובו בנים שובבים. עכ"ד. והכסף משנה שם כתב, וי"ל שמה שכתב רבינו ששולחים להם שני ת"ח להזהירם וכו' אינה התראה גמורה מאחר שאינה לכל אחד בפרט.
כלל הדברים אינו ברור, מהו עניין סדר עיר הנדחת של הרמב"ם, ומה התשובה על קושיית הראב"ד הקשה מאוד, ומהו שהמגדול עוז תמה בתמימות כנגד הראב"ד כיצד יכול להיות שלא תועיל תשובה, חרף הדין הפשוט שתשובה אינה פוטרת מעונשין, בפרט לאחר עדים והתראה, ומה הכוונה של הכס"מ שההתראה של שני התלמידי חכמים אינה התראה גמורה, וכן מה בכך שהתראה זו איננה גמורה, והרי בתחילה על חטא הע"ז הייתה כבר התראה גמורה, ושאלות נוספות מכיוונים שונים, וכולנה טעונות פתרון.
מתבקש לומר, כי דין עיר הנדחת שונה משאר דינים בעלמא, בעיקר משום היותו דין על עיר או על ציבור ולא דין פרטי על היחיד, ובאמת דין כמו של עיר הנדחת שהורגים בה את הנשים והילדים ומאבדים הממון לא מצינו כי אם במלחמת שבעה עממין, וכמו שעושים עם שבעה עממין מלחמה כך גם עם עיר הנדחת, כלשון הרמב"ם, מצווין כל ישראל לעלות עליהם ועורכים עמהן מלחמה עד שתבקע העיר, וכיון דדין מלחמה הוא, הרי מצינו במלחמה שקוראים לאויב לשלום אם יכנע, ובאותה מידה יש לנהוג עם עיר הנדחת, לקרוא להם לחזור בהם ולבדוק אותם, ואם חוזרים למוטב דינם כעיר הנדחת יתבטל, ורק היחידים שעבדו ע"ז יבואו לדין.
אפשר גם להתבונן על הדברים מזווית אחרת, דהנה עיקר עניין עיר הנדחת נראה, שיצאו מן הכלל ופירשו מן הציבור לעבוד אלהים אחרים, ולכן דינם כה שונה, טוטלי וקיצוני, ועל כן, כשחוזרים בתשובה לשכון בקרב העם ובקרב אלוקיו, ברור שכבר אינם בבחינת עיר הנדחת הפורשת הראויה לכליה, ונשאר הדין רק ליחידים שעבדו ע"ז.
אם כן, כך או כך, בין אם ההתבוננות על עיר הנדחת הינה כעל אוייב במלחמה, ובין אם ההתבוננות עליה היא כאל מפוקעים ופורשים, הדיבור עם העיר וחזרתה למוטב אינם מצילים אותה מדין של תשובה, אלא משום שתו איננה אויב או פורש מן הצבור, וכמו כן מובן יותר כל סדר ההנהגה המופיע ברמב"ם עם עיר הנדחת, שכן מדובר בדין שונה וייחודי של ציבור שנמצא במצב מאוד מסויים הדורש הנהגה וטיפול מסויימים עימו, וגם תמיהת המגדול עוז כיצד לא ניתן לקבל תשובה מובנת, כי ודאי ישראל שנעשה אוייב או פורש ואחר כך שב מתקבלת תשובתו, אם כי ברור שלגבי עונשים אין הדבר כן כאמור, וזהו גם פשר החילוק בין ההתראות, דההתראה הראשונה על חטא הע"ז אינה על העיר אלא על היחידים העובדים ע"ז, שיתנו בכל מקרה דין וחשבון על עוונם, וההתראה השניה, אותה מכנה בצדק הכס"מ כהתראה שאיננה גמורה, הינה ביחס לדין המיוחד של עיר הנדחת:
תגובות
הוסף רשומת תגובה