אהבה מכבדת בבהר (פרק כה פסוק לו), וחי אחיך עמך. ע"כ. ונחלקו במחלוקת המפורסמת בסוגיית בבא מציעא (דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. הרי לר' עקיבא עקרון של קדימות ועדיפות של חיי הפרט על פני חיי הזולת. ובמסכת יבמות, דף סב ע"ב, מסופר, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה וכו', אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה, מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"ש. מבואר כי תלמידי ר' עקיבא נענשו במיתה חמורה מפני שלא נהגו כבוד זה לזה אלא כביכול בצורה שמורידה ומפחיתה מחבריהם ביחס אל עצמם. לולא דמסתפינא אמרינא כי את העיקרון שמלמד את האדם להעדיף את עצמו ואת חייו על פני האחר לא למדנו אלא מאותה הוראה של ר' עקיבא עצמו, חייך קודמים לחיי חבריך, ושמא סברו התלמידים שהינם ה...

טעמא דריבית  בבהר (פרק כה פסוקים לו ולז), אל תקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ע"כ. ונקרא נשך, כפי שכתב רש"י בפרשת משפטים (פרק כב פסוק כד), שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, אך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה. עכ"ד. נמצא הלווה ננשך, הולך ונפגע אט אט בלי שירגיש בכך בתחילה. ונקרא גם תרבית, משום שהמלווה מקבל תחושה שהוא מרבה את ממונו, אף שלמעשה אין זה כך, כפי שאמרו חז"ל (בבא מציעא דף עא ע"א) כל המלווה בריבית נכסיו מתמוטטין. ועניין ריבית, בפשטות, כעניין הגזל, וכפשטות הגמרא בפרק איזשהו נשך (ב"מ דף סא ע"א), למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית, לאו בגזל, לאו בהונאה. ע"ש. וכ"כ השערי יושר (ש"ה פכ"ה), עניין ריבית מישך שייך לגזל, רק ההבדל בין זה לזה דהתם מדעתיה וגזל שלא מדעתיה וכו', ונראה ביאור עניין זה, דהלא סוף סוף איזה עניין איסור שייך בכסף של אחרים אם לא איזה אביזרייהו דגזל, אלא העניין הוא דהתורה ירדה לדע...

וחי אחיך עמך  בויקרא (פרק כה פסוק לו), אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. ע"כ. ואמרו חז"ל בבבא מציעא (דף סב ע"א), שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. ויש לעיין הן בדברי בן פטורא והן בדברי ר"ע, בדעותיהם ובנימוקיהם. בן פטורא על פניו טוען טענה ישרה בסברא. לאחד אין שום עדיפות על חבירו, ולכן גם אין לו את הזכות להינצל על חשבון חבירו אותו יראה מת לידו. לכן, אומר בן פטורא, אם אתה בא ליתן את המים לראשון, הרי יש לטעון כנגדו שאינו יכול למנוע את המים מהשני, ובאותו אופן אם אתה בא לשני יש לטעון שאי אפשר למנוע בכך את המים מן הראשון. שילוב הדברים מביא למצב, שברור שאינו המצב המיטבי בראייה כוללת, ששני המהלכים ימותו. כך בפשטות. על דעת בו פטורא אפשר להשיג משני פנים. בעניין אחד, בן פטורא טוען שלכל צד ישנה טענה המביאה את הנדון לשקילות שאין להימלט ממנה. אם כן, אם יהיה איז...

  היתר עסקה מחד גיסא, ישנה חובה לתמוך בעני. מאידך גיסא, אוסרת התורה הלוואה בריבית בשלושה מקומות שונים. איסור הריבית נוהג גם כאשר הלווה מעוניין לשלם הריבית, או כלשון ר׳ שמעון שקופ, גם כאשר לא מדובר כלל בדבר בעייתי לפי משפטי הממון. בכל מקרה, מצינו הלכה מעניינת בהלכות ריבית, במושג הנקרא עסקה. על פי הגדרת הרמב״ם (הלכות שלוחין ושותפין פ״ב ה״ו) לעסקה, תיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן, יהיה חצי הממון בתורת הלוואה, והרי המתעסק חייב באחריותו, אף על פי שאבד באונס. והחצי האחר בתורת פיקדון, והרי הוא באחריות בעל המעות. ואם נגנב או אבד החצי של פיקדון, אין המתעסק חייב לשלם, ולפיכך יהיה שכר זו החצי, אם הרוויח, של בעל המעות. כלומר, אין בעיסקה שני צדדים, מלווה ולווה, אלא אלו הופכים להיות שותפים להפסד ולרווח כאחד. בעל הממון הוא שותף פאסיבי הנותן כסף למתעסק, השותף האקטיבי, על מנת שישקיע אותו בעסק, כך שמחצית הכסף ניתן כהלוואה ללא ריבית ומחצית משמש כפיקדון. כל הסכום מושקע, וברווחים הם חולקים, הרווח עבור חצי הפקדון למפקיד המלווה, והרווח עבור ההלוואה ללווה השומר.   הלוואה, תמיד, באחריות ה...

  נשך ותרבית בבהר (פרק כה מפסוק לה), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עימך והחזקת בו גר ותושב וחי עימך אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עימך את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ע״כ. היינו איסור שאסרה תורה בריבית, והביא רש״י לגבי כפילות הלשון, כמבואר בריש פרק איזהו נשך, דנשך ותרבית חד שויוה רבנן ולעבור עליו בשני לאוין. כ״ב בספר החינוך וז״ל, ואין אלו שני לאוין, שהריבית הוא הנשך והנשך הוא הריביתכעי, וכמו שאמרו ז״ל במציעא אי אתה מוצא נשך בלא ריבית ולא ריבית בלא נשך, ולמה חילקם הכתוב, כלומר, למה חילקם ולא כתב את כספך ואכלך לא תתן לו בנשך, לעבור עליו בשני לאוין, כלומר, להרבות האזהרות עליו, וזה העניין הוא ממה שאמרתי למעלה, כי התורה תכפול האזהרות לפעמים על מה שחפץ הקל להרחיקנו ממנו הרבה, ואפשר שנאמר בזה כעין מה שאמרו ז״ל בעניינים אחרים דברה תורה כלשון בני אדם, וכמו כן תתמיד התורה התראות במה שיש עלינו להיזהר בו מאוד, כדרך בני אדם בהזהירם זה את זה בדבר חמור יכפלו תנאם וירבו דבריהם על הדבר כדי שיהא המזורז נזכר וזריז על העניין על כל פנים וכו׳. עכ״ל. אמנם, בכל אופן הייתה לחז״ל הו״א...

  תביא בית ותביא ביכורים בבהר (פרק כה פסוק לה), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ע״כ.     איתא במדרש רבה, לד יג, על הפסוק וכי ימוך אחיך, ועניים מרודים תביא בית (ישעיהו פרק נח), אמר ר׳ אבין, כל המארח תלמיד חכם בביתו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב ביכורים, נאמר כאן תביא ונאמר להלן (שמות פכ״ג פי״ט) תביא בית ה׳ אלוקיך, מה להלן ביכורים אף כאן ביכורים. ע״ש. והדבר צריך תלמוד, מה מהות העניין והקשר של הבאת עניים מרודים הביתה, או חכמים הנזקקים לארוח, לבין הבאת ביכורים, מעבר לדמיון הלשוני במילת תביא. הנה, בפרק ג ממסכת אבות (משנה ז) למדנו, רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ע״ש. הרי דכל ממונו של אדם, בעצם, הוא של הקדוש ברוך הוא ורק שלו. אם כן, מי שזכה לעושר אין הוא זוכה אלא לאכול פירות אותו עושר, אבל הקרן וגוף הדברים של ה׳. ובגיטין, דף מח ע״א, איתא, המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, רבי יוחנן אומר מביא וקורא דקניין פירות כקניין הגוף דמי, וריש לקיש אמר מביא ואינו קורא דקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, ופרש״י שכ...