איש כי ידור קונם שלא אוכל במטות (פרק ל פסוק ג), איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. נדר, מסביר רש"י, האומר הרי עליי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. וממשיך ואומר רש"י, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור איסר, את המותר ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו, פירוש, כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין. עד כאן דברי קודשו. רש"י פירש כי נדר הוא שיאמר הרי עליי קונם שלא אוכל, ומעיר הרמב"ן, ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו בנדרים (דף ב ע"ב) דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עליי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עליי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. עכ"ד. הרא"ם, מנגד, העיר על דברי הרמב"ן וא"ד, ואני תמיה מאוד וכי על דעתו שרש"י ז"ל דנהירן ליה שבילי דכולי תל...

בגדרי נדרים  במטות (פרק ל פסוק ג), איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. בריש מסכת נדרים, פתח הר"ן והציג את גדרי הנדר. וכך כתב, נדר הוא באחד משני עניינים, אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח, ובעניין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו, ואיסורו כולל כל אדם, או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים, ובעניין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שווה לכל ומסכת זו היא בעניין נדרי איסור וכו'. ונדרי איסור הם באחד משלושה דרכים, עיקר הנדר וכינויו וידות. עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עליי, ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה, אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתיים בתרא (שבועות דף כ ע"ב), מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור, כלומר, שאע"פ שנדר חל בלא התפסה, אפילו הכי אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, הלכך, היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עליי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא,...

  חמלה או תכסיס במטות (פרק לא פסוק ז), ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה׳ את משה. ע״כ. הנה המילים כאשר ציווה ה׳ את משה רומזות לציווי מיוחד נוסף הקשור למלחמה ולמצור, כפי שכותב הרמב״ם בהלכות מלכים (פ״ו ה״ז) וז״ל, כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לברוח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה׳ את משה, מפי השמועה למדו שבכך ציווהו. עכ״ל.   והנה, הרמב״ם בספר המצוות לא מנה ציווי מיוחד זה כמצוות עשה, ולעומתו הרמב״ן בהערותיו על ספר המצוות פליג וס״ל שיש למנות הציווי כעשה. בספר משך חכמה ביאר את מחלוקתם כך, לפי הרמב״ן, ההלכה שצריך להניח רוח רביעית, נובעת מטעמי הצלה ושלום, ואילו הרמב״ם סובר שהלכה זו נועדה לייעל את המלחמה, ולכן לא החשיב זאת כמצוות עשה, ובלשון המשך חכמה, וטעם פלוגתתם, דהרמב״ן סובר דכמו דהיה מצווה לבקש לשלום, כן היא מצווה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב״ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו לימוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד ומהת...