מנעך ה' מכבוד בבלק (פרק כד מפסוק יא), ועתה ברח לך אל מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. ויאמר בלעם אל בלק הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דיברתי לאמר. אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מליבי אשר ידבר ה' אותו אדבר. ע"כ. לאחר שלושה כישלונות של בלעם לקלל את ישראל בלק גוער בו ומציין את הכבוד הנמנע ממנו, ונכנס לדין ודברים עם בלעם תוך אזכור חילופי הדברים המקוריים, כביכול נוסח ההסכם ביניהם. וצריך להבין מה לכבוד ולחוזה משפטי. עוד יש ליתן את הדעת על יראת השמים הלא אופיינית של בלק, מנעך ה' מכבוד. מדוע חש להזכיר שם שמים ולתלות בו את אותה מניעה. על דברי בלק בן ציפור שהעבירו השרים הנכבדים (פרק כב פסוק יז) כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה, ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק (בפסוק יח) אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוקי לעשות קטנה או גדולה. על פניו מדובר בשיג ושיח שעוסק בכבוד בעלמא, האשמות מחד ותירוצים מאידך, אך הרי כבר פירש רש"י את הצעת בלק (פכ"ב פי"ז) כי כבד ...

צהוב אדום וצהוב ירוק בבלק (פרק כב פסוק ד), ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא. ע"כ. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, מזכיר רש"י, שנאמר (בראשית פל"ו פל"ה) המכה את מדיין בשדה מואב שבאו מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. עכ"ד.  במסכת סנהדרין (דף קה ע"א) אמרו, משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד אמר האחד אם איני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי, הלכו שניהם והרגו הזאב. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא. ע"כ. פירוש, חולדה וחתול שאין ביניהם שלום עשו מסיבה מחלבו של אדם. הכלבים היו צהובין זה לזה, כלומר, כעוסין, כאדם שכועס פניו צהובין. כ"פ רש"י. ובמדרש תנחומא על פרשת וארא (סי'  יד) תוארה מכת ברד עם האש המתלקחת בתוך הברד כנס בתוך נס, משל למה הדבר דומה לשני לגיונות קשין ששונאין זה את זה לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך מה עשה המלך עשה שלום ביניהם והלכו ועשו שליחות המלך כך אש וברד צהובין זה לזה. ע...

לא תלך, קום לך בבלק (פרק כב), בפסוק יב, ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. ובפסוקים כ עד כב, ויבוא אלוקים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ויקום בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב. ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עימו. ע"כ. ופשט הפסוקים מוקשה. בתחילה אמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם. לאחר מכן אמר לו קום לך איתם. וכאשר קם בלעם בבוקר והלך עם שרי מואב, ויחר אף אלוקים כי הולך הוא. נעשים כאן שני מפנים, מלא תלך עמהם אל קום לך איתם, וכן חרון אף ה' על כך שבלעם הלך בהתאם לאמירה קום לך איתם, ושני מפנים אלו היו צריכים ביאור אילו נעשו בידי אדם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר נעשו מעם ה'. וכך פרש"י לגבי ציווי ה' הראשון, לא תלך עמהם, אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאור את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך. עכ"ד. ויש להעיר, ברכה מיותרת ומשל שאומר...

פנחס רודף לזמרי בבלק (פרק כה פסוקים ח וט), וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ע"כ. קנא פנחס לה' ודקר את זמרי ואת המדיינית והרגם. ואמרו על כך בגמרא בסנהדרין (דף פב ע"א), הבא לימלך, כלומר לשאול האם לפגוע בבועל ארמית, אין מורין לו, דהיינו לפגוע בו. ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, שכן לא ניתנה רשות לקנאים לפגוע אלא בשעת המעשה ולא אחר כך. וממשיכה הגמרא ואומרת, אילו היה נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא, פירוש, פנחס רודף את זמרי להורגו ולכן זמרי יכול היה להרוג את פנחס ולא היה נהרג על כך בבית דין. כלל הוא בידינו שאם אדם רודף אחר חבירו להורגו רשאי הנרדף להגן על עצמו ולהרוג את הרודף. ולא רק הנרדף עצמו רשאי בכך, אלא אף כל אדם אחר הרואה את המעשה רשאי להציל את הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף. ברם, כל ההיתר להרוג את הרודף ניתן רק כשאי אפשר להצילו באחד מאבריו, כלומר, כשלא ניתן להציל את הנרדף על ידי פגיעה באחד מאברי הרודף וכדו...

  דין רודף בפנחס בבלק (פרק כה מפסוק ז), וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו ויבא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קובתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ע״כ. הביא רש״י במקום, דזמרי לא היה באמת חייב מיתה על מעשהו, ומה שהרגו פנחס היה מדין קנאים פוגעים בו, דהיינו, שליחידי סגולה כפנחס, המקנאים את קנאת ה׳ בלב טהור, ישנו היתר לפעול כפי שפעל ולהרוג את זמרי. בסנהדרין, דף פב ע״א, מבואר, שאילו היה זמרי מתגונן והורג את פנחס, לא היה זמרי חייב מיתה על שהרג את פנחס, וטעם הדבר, מפני שמבחינת זמרי, פנחס נחשב לרודף לכל דבר, שהרי בא להורגו, ולכן מותר היה לזמרי להרוג את פנחס, מדין הבא להורגך השכם להורגו. כפי שנתבאר, זמרי למעשה לא היה חייב מיתה, ולכן, על אף שהותר לפנחס להורגו מדין מיוחד של קנאים פוגעים בו, מכל מקום זמרי עצמו אינו כפוף לדין זה, ומבחינתו היה רשאי להחשיב את פנחס כרודף ולהתנהג בהתאם. והקשו על כך האחרונים קושיא גדולה, דכידוע, הדין הוא שאם ראובן נרדף על ידי שמעון, מותר לו להרוג את שמעון, אך זאת רק בתנאי שאין לו שום דרך אחרת להתגונן, ואם יוכ...

  משה כתב ספרו ופרשת בלעם בבלק (פרק כב פסוק ב), וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמרי וכו׳. ע״כ. איתא בב״ב (דף יד ע״ב), ומי כתבן משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה שמואל כתב ספרו ושופטים ורות דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים ע״י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע״י משה ועל ידי הימן וע״י ידותון ועל ידי אסף ועל ידי שלשה בני קרח ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות חזקיה וסיעתו כתבו (ימש״ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד״ג סימן) יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגילת אסתר עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו. ע״כ. עכ״פ, מבואר בגמ׳ בב״ב שמשה כתב ספרו, פרשת בלעם ואיוב, ופירוש המילים משה כתב ספרו, הינו, לכאורה, שמשה כתב את חמשה חומשי התורה, אך א״כ יש להבין את המשך המשפט, ופרשת בלעם, והרי פרשת בלעם הינה חלק מחמשה חומשי תורה, אותם כבר כתוב שמשה כתב. רש״י במקום (ב״ב שם) כבר חש בקושי בזה, וכתב, ופרשת בלעם, נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו. עכ״ל. כלומר, אכן פרשת בלעם הינה חלק מהתורה, אך מכיון שדברי  ...

לא קבה אל, בגלוי ובנסתר בבלק (פרק כג פסוק ח), מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה׳. ע״כ. ופרש״י, בשם המדרש רבה, כשהיו ראויים להתקלל לא נתקללו. כשהזכיר אביהם את עוונם, באפם הרגו איש, לא קילל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט) ארור אפם כי עז. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (בראשית כז), גם ברוך יהיה. עכ״ל. היינו שבלעם אמר שישראל לא נתקללו בעבר למרות שהיו ראויים לכך, הן לגבי שמעון ולוי שאמר עליהם יעקב ארור אפם כי עז, וקילל את אפם ולא את עצמם, והן לגבי יעקב שנכנס אצל יצחק במרמה לקחת את הברכות מעשיו, ובמקום להתקלל נאמר עליו גם ברוך יהיה. וצריך להבין מדוע דברי המדרש שהביא רש״י נאמרו בסדר זה, קודם לגבי הקללה שהייתה ראויה להיות אצל השבטים, ואחר כן לגבי הקללה שהיה ראוי לה יעקב. בפשטות הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם לגבי האב ואח״כ לגבי בניו. ויש לומר, שיותר יש ראיה ממעשה השבטים ממעשה יעקב שאינה מספקת לשל עצמה, ויתר על כן, מתוך מעשה השבטים מובנת יותר מקומה של הראייה ממעשה יעקב. כשנתן יצחק את הברכות ליעקב, לא היו פיו וליבו שווין בדבר, כי כוונת הלב הייתה לברך את עשיו אבל מעשה הדיבור ...