בחינות בתשובה ובוידוי בפרשת ניצבים (פרק ל פסוקים ב-ג) נאמר, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו ככל אשר אנוכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. ע"כ. הרמב"ן שם בפרשה כתב, כי בפסוקים אלו מצווה התורה במצוות עשה על התשובה, והיא המצויינת שם במילות התורה כי המצווה הזאת, ומקורה מן הכתוב ושבת עד ה' אלוקיך. דברי הרמב"ם בריש הלכות תשובה (פ"א ה"א) ידועים ביותר, אולם נראה שיש צורך להביאם, כי מרוב פרסומם והפלפול בהם לכאורה אבד פירושם הפשוט והנכון, וא"ד, כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה, כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות ...

  תשובה וכל נדרי מקובל לחשוב על בעל תשובה כמי ששינה את דרכו. בהתחלה הייתה לו, או שהוא היה מאמין, במערכת אחת, וכעת הוא שינה את המערכת לפיה הוא פועל, למערכת הדתית הנכונה. למשל כופר בעל מערכת אתאיסטית ששינה את אמונתו וערכיו לדת. ברם, קשה לקרוא לאדם כזה בעל תשובה, משתי סיבות. ראשית, בעל תשובה נשמע כמו אדם ששב לדרך שבה היה בעבר, וזה הרי לא היה בדרך נכונה בעברו, ולכן ממילא אינו שב לשום מקום. שנית, יש לדון מה היה המעמד של העברות של אותו אדם בעבר, שכן אם קודם לכן לא החזיק בדעתו שמדובר בעבירות, הוא במובן מסויים אנוס, דהיינו אנוס בדעתו, עליהן, והתיקון שלו אותן הוא תיקון אחר מאשר התיקון המקובל של בעל תשובה. לכן נראה שבעל תשובה הוא פשוט אדם ששב לנהוג נכון. אדם זה החזיק גם בעבר במערכת הנכונה, אך משום מה לא פעל בפועל לפיה. כעת הוא חוזר ושב לדרך, ונוהג בה, כפי שצריך, גם בפועל. אכן, תופעה זו של בעל תשובה צריכה תלמוד. לפי האמור, סט הערכים של אותו אדם נכון וראוי. לא מדובר באתאיסט וכדו׳. אם כן, אדם זה לא פועל לפי סט הערכים של עצמו, דבר שקשה מאוד לקבל. אם אדם לא פועל כפי שהוא עצמו חושב שצריך לפעול, ול...

  דין וחסד רבים עמדו על כך ששני המועדים המתחילים ומסיימים את עשרת ימי תשובה, הלא הם ראש השנה ויום הכיפורים, מייצגים יסודות רוחניים שונים ומשלימים. יסודות רוחניים שמרכיבים את התשובה בפרט, ולמעשה את כל ההנהגה הראויה של האדם ושל העולם, ככלל. ראש השנה נקרא יום הדין. דין הוא חוק, כלומר, כלל המחייב. מנגד, יום כיפור לא נקרא יום הדין. אדרבה, היחס ליום כיפור הוא כאל חסד, מושג שנתפס כמנוגד לדין, מעין ׳בונוס׳ שניתן לנו לכפר על חטאנו ולשפר את מצבנו. לדעת רבי, אפילו עיצומו של יום הכיפורים מכפר, לעניינים מסויימים, ללא תשובה. אם כן, אכן הנהגת יום הכיפורים נראית חורגת מהדין, הכלל המחייב, שהחוטא נענש או לכל הפחות פועל לתקן את עוונו, ומהווה חסד. בשפת היום יום, כמו למשל במילון ׳השפה העברית׳, ההגדרה של חסד היא מעשה חריג של טוב לב לאדם נזקק. אכן, ניתן להכליל את מושג החסד, כמו שמושג הדין יותר כללי, לכל הנהגה שבאה להטיב לאחר מחוץ לכלל המחייב. לפי הגדרה זו לא צריך שהחסד יבוא מטוב לב ולא צריך שיהיה עבור אדם נזקק, אך כן צריך שיהיה דבר המטיב. הנה, חסד נזכר בתורה במקום שעל פניו נראה מאוד תמוה ולא שייך. בפרשת ...