העוסק במצווה חייב במצווה בשמות (פרק ד פסוק כד), ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ע"כ. דהיינו, ויהי משה בדרך במלון, ויבקש המיתו, מפרש רש"י, המלאך למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש מיתה. וממשיך ומביא את דברי חז"ל בסוגיית נדרים (דף לא ע"ב), תניא אמר רבי יוסי חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר אמול ואצא לדרך, סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים, אמול ואשהה שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא ציווני (פסוק יט) לך שוב מצרים. ומפני מה נענש, לפי שנתעסקו במלון תחלה. והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא. עכ"ד. כלומר, ואותו המלון סמוך למצרים היה ולכן משהגיע אליו יכול היה למול. ע״ש בר״ן. ויש לתמוה, הלא משה רבינו בדרכו לגאול את ישראל ע"פ ציווי ה' לך שוב מצרים, הרי הוא בבחינת עוסק במצווה, וכלל הוא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. אם כן, גם כאשר מגיע משה למלון ומתעסק בו, הואיל וכל הליכתו הינה לעשות מעשה ע"פ ציווי ה', סוף סוף עוסק במצווה הוא וצריך להיות פטור מן המצווה, ובפרט ממצוות המילה של...

שירדו מנכסיהם בשמות (פרק ד פסוק יט), ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ע"כ. ופרש"י, כי מתו כל האנשים, מי הם, דתן ואבירם, חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת. עכ"ל. ומקור הדבר בגמרא במסכת נדרים (דף סד ע"ב) שהביאה בעניין שימוש בדבר הנולד כפתח להתרת נדרים, מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד, ורבנן מאי טעמייהו קסברי הנהו מי מייתי והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם, אלא אמר ריש לקיש שירדו מנכסיהן. ע"כ. כלומר, השבועה שנשבע משה ליתרו שלא יחזור למצרים יכולה להיות מותרת משום שינוי המצב שהאנשים המבקשים את נפש משה מתו, ומיתה היא דבר הנולד, או שירדו מנכסיהם וכיוון שהעניות היא דבר המצוי אין זה כנולד. ואם תאמר ומה בכך שירדו מנכסיהם וחשובים כמתים, הרי כל עוד אינם מתים ממש יכולים הם לבקש את נפשו של משה, מבאר הרא"ש שכיוון שעניים הם לא היו יכולים להזיקו שאין דבריהם נשמעים. ואם תוסיף לשאול מדוע עניות נחשבת לדבר המצוי י...

מכה אחר מכה בשמות (פרק ה פסוק א), ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. ע"כ. ובהמשך, בפרשות הבאות, מסופר על עשר המכות שהפלה הי"ת בהן את המצרים ועליהן בישרו משה ואהרון. משה הודיע בזאת תדע כי אני ה', הנה אנוכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם, וכן במכת צפרדע, ואם מאן אתה לשלח הנה אנוכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים וכו'. ויש להבין, מדוע הבשורה על המכות הגיעה חלקים חלקים. כל פעם פרעה שמע על המכה המתרגשת לבוא עליו, על זהותה ועל תאורה, במקום שישמע פעם אחת ולתמיד על כל המכות שתגענה עליו, על כל כלליהן ופרטיהן, ואם מכלול המכות יהיה חמור מדי עבורו, כמו שאכן התברר לבסוף, יחליט פרעה תכף ומיד את ההחלטה שאותה קיבל ככלות הכל, לשלח את עם ישראל מארצו. ומה מטרת המכות אם לא להוציא את עם ישראל ממצרים. למה לא להגיע לתוצאה הרצויה תכף ומיד. אפשר ליתן טעם בדבר בכמה דרכים. אפשר לומר כי רצון הי"ת שילקה פרעה בכמה שיותר מכות, אפילו אם המצב הרצוי לשלח את ישראל יכול להתקיים כבר בשלב מוקדם יותר, ולכן הוצגו המכות חלקים חלקים על מנת למ...

 בשמות (פרק ג מפסוק טז), לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה׳ אלוקי אבותיכם נראה אליי וכו׳ לאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים וכו׳ ושמעו לקוליך. ע״כ. ופרש״י, ושמעו לקוליך, מאליהם, מכיוון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקוליך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית פ״נ פכ״ד) ואלוקים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית פ״נ פכ״ה) פקוד יפקוד אלוקים אתכם. עכ״ל. ויש לתמוה, דאם הסימן הקדום והחשוב מיעקב ומיוסף נמסר לזקני ישראל, כיצד ייתכן שמשה רבינו ע״ה לא הכיר אותו. ואם אכן הכיר אותו, לשם מה ה׳ צריך היה לומר לו אותו כעת, ויותר מכך, מה הוכחה יש בזה כלפי זקני ישראל שמאת ה׳ הדבר. אולי משה משקר ח״ו ומשתמש בסימן החשוב משום שיודע אותו כמותם, ולא משום שה׳ מסר לו אותו. ואם תאמר דלא חששו זקני ישראל שמשה רבינו ע״ה, אפי׳ באותה תקופה קודם שהתגלתה גדולתו בעניין המכות ויציאת מצרים, יוציא דבר שקר כ״כ משמעותי מפיו ח״ו, הרי גם אם יאמינו לו יהיה זה מכוח נאמנות זו גופא ולא מכוח הסימן, וחוזרת השאלה לשם מה נצרך משה לומר אותו בפניהם. השפתי חכמים כתב בפשיטות דלא נמסר הסימן ...

  ויך את המצרי בשמות (פרק ב פסוק יב), ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ע״כ. ותמה הכלי חמדה, איך עשה משה רבינו הדבר הזה לשפוך דם נקי ולהרוג את המצרי, והרי דין הוא שעכו״ם אין מעלין ואין מורידין, כלומר, אין מסייעים להם אך גם אין הורגים אותם בידיים, ואם כן, אף כי לא היה מוטל על משה להציל את המצרי מיד מי שהיה רודף אחריו, מכל מקום אין בידו רשות להורידו לבאר שחת ולהמיתו. וביאר, כי יען המצרי היה משתעבד ביהודי בעבודה קשה מאוד, נעשה המצרי כרודף אחר הישראל כך שניתן להצילו בנפשו, אך קשה, דבסנהדרין (דף עב ע״ב) אמרו שאסור לחתוך העובר במעי האשה המקשה לילד כדי להציל את האשה, אף דהוי האי עובר רודף לאשה, משום שגזירת מלך העולם היא על האשה בהקשותה בלדתה, ומן השמים הוא דקרדפי לה, וא״כ ה״ה צריך להיות בנדון דידן, שכן ה׳ כבר הבטיח לאברהם שגר יהיה זרעו ועבדום ועינו אותם, ומן השמים רדפו את הישראל המשועבד ולא המצרי רדף אחריו. אכן, הנדון למעשה כללי הרבה יותר, כיצד ייתכן שה׳ בא בטרוניא על בריותיו שמצרים לישראל, בעוד ה׳ הוא שגזר את הגזירה שישראל ייפגעו מאותם גויים, והשיבו על כך, שאף כי אמר...

מאכלות אסורות וטמטום הלב בשמות (פ״ב פ״ז), ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד. ע״כ. פרש״י, שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה. עכ״ד. כ״א במסכת סוטה דף יב, ומשמע שאף כי מדובר בדבר בעייתי, איסור אין בו. וכ״כ הרמ״א ביו״ד סי׳ פא ס״ז, חלב מצרית כחלב ישראלית ומ״מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית, דחלב עובדת כוכבים מטמטם את הלב הלב ומוליד לו טבע רע, כך הר״ן בשם הרשב״א, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, בשם ההגהות אשר״י, וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו. עכ״ד. היינו כנ״ל שאין איסור בחלב נכריה, אך מ״מ חלב זה גורם טמטום הלב וטבע רע, וחידוש הוא, דעד כאן לא למדנו במסכת יומא (דף לט) אלא דמאכלות אסורות גורמים טמטום הלב ולא מאכל היתר.   אכן יש לחקור בהאי טמטום לב, האם מאכלות אסורות נאסרו מחמתו, או שמא איפכא, דמשום שמאכלים הינם אסורים ממילא נוצר בהם טמטום, ונראה שבשאלה ספציפית זו נחלקו הרמב״ן והמהר״ל, דכתב הרמב״ן (שמות פרק כב פ״ל) לגבי סמיכות הכתוב אנשי קודש תהיון לי ללאו דטריפה, דמכיון שעמ״י מי...

  צדדים בחלב עכו״ם בשמות (פ״ב פ״ז), ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד. ע״כ. פרש״י, שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה. עכ״ד. וכ״א במסכת סוטה דף יב, ומשמע שחלב נכריה מותר, אף אם מטמטם את הלב, וכ״כ הרמ״א, ונראה ללבן את נושא חלב עכו״ם, הגזירה לגביו והחילוקים השונים. איתא בע״ז (דף לה ע״ב), דחלב עכו״ם אסרוהו חכמים משום חשש תערובת חלב טמא, ואף בגבינה חיישינן לחלב טמא, אף שאין חלב טמא עומד, שמא נשאר בין הגומות שבגבינה. ע״ש. ודנו רבים ונחלקו בזה, עד היכן החשש עומד, האם גם היכא שישנן סיבות רבות וטובות שהגוי אינו מערב כלום, והאם גם במוצרים שונים שאינם חלב וגבינה שלגביהם היה החשש המקורי. המרדכי (ע״ז סי׳ תתכו) הביא מחלוקת בחלב שחלבו עכו״ם ואין ישראל רואהו כשאין בכל העדר שום בהמה טמאה, דיש שהתירו משום דאיתא בגמ׳ בדף לט ע״ב, ת״ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש, היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי, לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה...