קדש לי בכור בבא (פרק יג פסוק ב), קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ע״כ. וכתב הרמב״ם (ביכורים ריש פרק יא), מצוות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית שנאמר כל פטר רחם לי ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם. עכ״ל. המשנה בזבחים (פרק יד משנה ד) אומרת, כי עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. ע"ש. בא בקבלה, אומר הרמב"ם בפירוש המשנה, שזה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות, ומוסיף ואומר, לפי שהעבודה תמיד לא הייתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו וכו', וכן עבודה בכהנים מאז פסוקים בתורה. עכ"ד. ובאמת אמר הכתוב בפרשת במדבר (פרק ג פסוקים יב ויג), ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלויים, כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'. ע"כ. הרי החליף הקב"ה את עבודת הבכורות בעבודת בני לוי, ובלשון רש"י (שם), על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהייתה העבודה בבכורות וכשחטאו...

המאור הקטן בבא (פרק יב פסוק ב), החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה. ע"כ. התורה מצווה אותנו לקדש את החודש, כלומר לקבוע מתי יחול ראש החודש על פי מולד הירח. בניגוד לאומות העולם שלהם יש לוח שנה שמבוסס על השמש, לוח קבוע וסטטי, הלוח העברי מבוסס על הירח שמשתנה בכל חודש. זהו הביטוי לייחודיות של עם ישראל, שלא רק חי לפי הזמן אלא יוצר ומקדש אותו. הבינה המלאכותית מביאה בקשר לזה את המדרש הידוע במסכת חולין (דף ס ע"ב), רבי שמעון בן פזי רמה (בראשית פ"א פט"ז) ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך. ע"ש. והשאלה עולה מאליה, במה חטא הירח שטען טענה טובה ובתגובה לכך נתמעט. ההסבר הפשטני הוא שהירח נענש מתוך שדיבר בקנאה וגאווה. הירח רצה להיות המאור היחיד ובבקשתו רצה לצמצם את השמש. הקב"ה הראה לו שגם אם יש אמת בדבריו, הדרך שבה הוא הביע אותם הייתה שגויה. במקום לדבר מתוך ענווה ורצון לתקן, הירח דיבר מתוך רצון להתגדל על חשבון הזולת ולכן נתמעט ה...

לא אמרו דבר בבא (פרק י פסוקים כב וכג), ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלושת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ע"כ. ופרש"י, ויהי חושך אפילה שלושת ימים, חושך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלושת ימים. ועוד שלושת ימים אחרים חושך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לשבת. ולמה הביא עליהם חושך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלושת ימי אפילה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו. ועוד שחיפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא. עכ"ד. ועניין דומה אך שונה מצינו בשבת הגדול, כפי שכתב הטור באו"ח (סי' תל), שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית, ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו וש...

בכור השפחה ובכור השבי בבא (פרק יא פסוק ה), ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים וכל בכור בהמה. ע"כ. ופרש"י, עד בכור השבי, למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענות על מצרים. מבכור פרעה עד בכור השפחה, כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים ובצרתם. עכ"ל. הרי נתבאר ברש"י הטעם שגם בכורות השבויים והשפחות היו בכלל. הראשונים בגלל סיבה צדדית, כדי שלא יאמרו שהע"ז שלהם היא זו שהביאה פורענות על מצרים, והאחרונים מפני שתי סיבות, האחת משום שהשתעבדו גם כן בעמ"י, והשניה מפני ששמחו לאידם כשהיו ישראל שרויים בצרה.  ותמיהות רבות בדבר. ראשית, הרי הכתוב בפסוק ה, בלשון ההתראה על מכת בכורות, לא הזכיר אלא ומת כל בכור עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, אך הכתוב שאומר ומת כל בכור עד בכור השבי אשר בבית הבור לא נאמר כאן אלא רק בשעת המעשה עצמו, בפרק יב (פסוק כט), ויש להבין מה פשר שינוי לשון הפסוקים. אם מה שבכור השפחה גם כן לקה הוא החידוש היותר גדול, לשם מה כתב במעשה ...

  וכל המרבה לספר הרי זה משובח בהגדה של פסח נאמר, ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.   הדבר צריך ביאור. תינח יהודים פשוטים, עמך בית ישראל, שייך וראוי שירבו לעסוק בסיפור יציאת מצרים כמה שניתן, שידעו את הסיפור עצמו ואת שלל פרטיו. ככל שממשיכים בסיפור יותר למדים יותר, ויש בזה עניין ותועלת. אולם, תלמידי חכמים הבקיאים כבר בסיפור היטב, ובפרט גדולי ישראל שבכל הדורות, הרמב״ם שישב בסדר הפסח עם בנו רבי אברהם, רשב״י ורבי אלעזר וכו׳, תמוה מה יש להם להרבות לספר מבלי שיתחדש להם בכך דבר. נראה כי ישנם שני סוגים של מידעים. ישנו מידע חדשותי, שמהותו וסיבת העברתו היא כדי לחדש לנמען המידע פרטים ועובדות שלא ידע. בהכרח סיפור יציאת מצרים אינו כולל רק את סוג המידע הזה, החדשותי, כי ישנם מעמ״י, כאמור, שהסיפור לא מחדש להם דבר. המידע מהסוג הנוסף, אינו חדשותי כי אם חוויתי. מטרת העיסוק במידע הוא לשחזר את החוויה של אותו אירוע אליו מתייחס המידע ולא לשם חידוש נתונים אודותיו.לדוגמא, כאשר פוגש אדם חבר מהעבר ש...

  ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים בהגדה של פסח נאמר, ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. יש להבין את פשט הדברים. הנה מבואר במסכת שבת (דף יא ע"א), דהעוסק בתורה פטור מן התפילה במי שתורתו אמונתו כרשב"י וחבריו, ולדעת הירושלמי בברכות (דף ח ע"א) אף פטור מקריאת שמע, שהרי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון. לפי"ז, הו"א דגם סיפור יציאת מצרים דינו כתלמוד תורה, מכיון שניסי יציאת מצרים ועניינם כולם כתובים בתורה או פרושים שלה, וא"כ ימצא שאין מבטלין תלמוד תורה בשביל סיפור יציאת מצרים. ואף שיש בסיפור יציאת מצרים מצווה בפני עצמה, יותר ממה שיש בתלמוד תורה, הרי לא גרעה קריאת שמע שגם עבורה אין מפסיקין תלמוד תורה אף שיש בה מצווה יותר מתלמוד תורה. קמ"ל בעל ההגדה שמבטלין תלמוד תורה כדי לספר ביציאת מצרים, וזו הרבותא כולנו חכמים כולנו נבונים וכו', כלומר כר"ש וחבריו, ובכל אופן סיפור יציאת מצרים דוחה תלמוד התורה שלהם. ונראה דזו גם כוונת בעל ההגדה בהמשך דבריו, מעשה ברבי אליעזר וכו' עד שהגי...

  הסכמת המלאכים בבא (פרק י פכ״א), ויהי חושך על ארץ מצרים וימש חושך. ע״כ. ואיתא במדרש, שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו, כי כאשר אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים שהמצרים ראויים ללקות בחושך הסכימו כולם כאחד ולא מרו את דברו. עכ״ל. יש לתמוה מה הרבותא ומה החידוש בכך שהסכימו המלאכים כולם כאחד להי״ת. התשובה היא, אומר המלבי״ם, ששלושה הבדלים בין דיני ממונות לדיני נפשות, באחרונים מתחילים לשאול מן הצד, מצעיר הדיינים, כדי שיחווה דעתו באורח חופשי מבלי להיות תלוי בדעת זקן הדיינים, בעוד בממונות שואלים ראשונה את הזקן לדעתו. זאת ועוד, בדיני נפשות מתחילים לדון בתחילה בצדדי הזכות ורק לאחר מכן בצדדי החובה, ובנוסף, בדיני נפשות כולו חייב זכאי, ר״ל, אם כל הדיינים אמרו חייב יוצא בעל הדין זכאי. מכיון שכך, כאשר שמעו הדיינים שהשי״ת, שהוא אב״ד של מעלה, חווה דעתו ראשונה, וכמו כן, מתחיל מיד בחובתם של מצרים, ראויים ללקות, הסיקו המלאכים שהדינים כאן אינם כדיני נפשות רגילים, וכך יכולים הם להסכים פה אחד לחייב את המצרים, שכן אילו היה הדין דין נפשות לא היו יכולים להכריע כולם לצד חובה, כי כולו חייב זכאי, ואז היו המצרים יוצאים...