וימצא מאה שערים בתולדות (פרק כו פסוק יב), ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. ע"כ. שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה שאמדוה. כך פרש"י. נמצא שיצחק שבר את התחזיות פי מאה, מה שאומר שהגדיל את הונו ביותר מפי מאה, שכן האומד כבר גילם בתוכו רווחים. אכן, גם הגדלת הון פי מאה הינה דבר שלוקח עפ"ר שנים מרובות לעשות. במציאות ימינו, נבחן ונשווה תרחישים ואפשרויות להגדלת ההון עד לפי מאה מסכום ההשקעה הראשוני תחת אפקט ריבית דריבית או על ידי מינוף. בהשקעה סולידית הגדלה בריבית של חמישה אחוזים לשנה, תחת אפקט ריבית דריבית, יקח קרוב למאה שנה להגיע למאה שערים. בהשקעה מנייתית ממוצעת הגדלה בשמונה אחוזים לשנה, ההגעה להגדלת ההון פי מאה תהיה קרובה הרבה יותר, קרוב לשישים שנה, כאשר בהשקעה מנייתית טובה עם ריבית שנתית של עשרה אחוזים, יקח קרוב לחמישים שנה למצוא מאה שערים. בהשקעה מנייתית מצטיינת שעולה בחמישה עשר אחוזים בשנה, יקח קצת יותר משלושים שנה, ובהשקעה גאונית העולה בעשרים אחוזים בשנה יקח קצת יותר מעשרים וחמש שנה להגיע לפי מאה. ריבית דריבית היא הפלא השמיני בתבל אמר אלב...

הערה על בכורת עשיו בתולדות (פרק כה פסוק לא), ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ע"כ. בכורתך, מבאר רש"י, לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה. וכ"כ במדרש רבה (פרשה סג סי"ג), מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה וכו' אמר יהיה רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה.  האור החיים בפרשת ויחי (פרק מט פסוק כח) כותב בעניין ברכות יעקב לבניו כי הדיבור הקשה שהיה לו עם ראובן שמעון ולוי הוא ברכתם, ומה שאמר לראובן דברי קנטור ראובן בכורי אתה וכו' שם ציווה על הברכה על דרך אומרם עתידה עבודה שתחזור לבכורות, וכפי זה כיוון שקבע לו שם הבכורה עתיד הוא לעמוד לשרת לעתיד לבוא. וכ"כ בפרשת במדבר (פ"ג פמ"ה) שעתידה עבודה שתחזור לבכורות. והמשיך וכתב (בפרשת ויחי), ותמצא שהצדיקים צופים ומביטים על העתיד, ולטעם זה השתדל יעקב לקנות הבכורה מעשיו לבל יהיה לו חלק בעבודה לעתיד לבוא והגם שניתנה העבודה ללוויים שקולים הם ויבואו שניהם לעבוד עבודת הקודש וכו'. ואמרו חז"ל על עשיו (בבא בתרא דף טז ע"ב) שחמש עבירות עבר אותו רשע באותו יום, בא על ...

שני גדיי עיזים בתולדות (פרק כז פסוק ט), לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. ע"כ. שני גדיים, מבאר רש"י, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים, דהיינו חגיגה. האחרונים מבארים שהדבר הועיל לעניינו של יעקב, שכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מה שימנע מיצחק להוסיף ולאכול לאחר מטעמיו של יעקב את מטעמיו של עשיו. הבית הלוי הביא את דברי המדרש רבה (סה יד), טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכפורים אחד לה' ואחד לעזאזל ותמה מה כוונת המדרש ומה שייכים לכאן שעירי יוה"כ. עוד יש להבין, כתב הבית הלוי, מדוע רבקה עשתה כ"כ השתדלות עבור ברכות העוה"ז שבהן ברך יצחק את יעקב, ומדוע גם הייתה לו סייעתא דשמיא כה גדולה עבור ברכות אלו. ועוד קשה, שהרי היום רואים שבעיקר בני בניו של עשיו נהנים ומתברכים בענייני העוה"ז ולא בני בניו של יעקב שנתברך בברכות אלו. השיב הבית הלוי, כי נראה שיעקב אבינו מיאן מלילך לקבל הברכות מפני שידע שהברכות יהיו מענייני העולם הזה והן יותר מתאימות לעשיו, ומשום הכי גם יצח...

שכון בארץ בתולדות (פרק כב פסוקים ב וג), וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. ע״כ. וכתב במדרש רבה עה״פ (פרשה סד ג), שכון בארץ, עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. דבר אחר, שכון בארץ, שכן את השכינה בארץ. עכ״ד. הרי אמר הקב״ה ליצחק לגור בארץ ולעשות בה שכונה ושכינה, שכונה שהיא מגורים גשמיים, ושכינה שהיא מגורים רוחניים. ומעשה אבות סימן לבנים. בספר במדבר בפרשת מסעי, פרק לג (פסוק נג), אמר הקב״ה למשה לדבר אל בני ישראל, והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ע״כ. ובדומה לזה בספר דברים (פרק יא פסוק לא), וירשתם אותה וישבתם בה. ע״כ. וכתבו הראשונים, ובראשם הרמב״ן, מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה׳. ואילו יעלה על דעתכם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה׳ וכו׳, ויחזיר מצווה הזאת במקומות רבים, בואו ורשו את הארץ. עכ״ד. וידוע כי הלך הרמב״ן בדרכו והשיג על הרמב״ם ...

ברכה בטעות  בתולדות (פרק כז פסוקים כז ולה), ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. ע"כ. ויש לתמוה, אם יצחק חושב בשעה שמברך את יעקב  שאת עשיו הוא מברך, ואם לבסוף אף נתן דעתו על כך שהברכות שברך את יעקב הגיעו בדרך של מרמה, מה תועלת יש בברכות הללו. כפי שנדר, מקח או קידושין שנעשים בטעות אינם חלים, לכאורה גם הברכות שניתנו בטעות אינן חלות, ולא מובן מה התועלת בכל ההשתדלות של יעקב לקחת את הברכות וכיצד בסופו של דבר נותר מבורך. ויש ליישב את הדבר, מדוע אין הברכות בטלות משום ברכה בטעות כמו מקח טעות וקידושין בטעות, בשתי דרכים. באופן אחד, ייתכן שהברכה שניתנה ליעקב אינה בכלל ברכה בטעות. הנה, יש להסתפק בדין מקח טעות מה יהא הדין כאשר המקח עצמו נעשה בטעות אך הוא באמת מכוון לדעה האמיתית של הקונה. כלומר, ראובן שבא לקנות משמעון רכב והעמיד תנאי שהרכב צריך להיות משובח וטוב. שמעון הציע לראובן רכב מסויים שבאמת משובח וטוב, אבל ראובן בחר דווקא רכב אחר מקולקל וגרוע. בשעת מסירת הרכב לראובן, התחלפו בטעות הרכבים ושמעון הביא לו את הרכב שב...

  זכויות ולפני עוור בתולדות (פרק כז פסוק מא), וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. ע״כ. יעקב מקומם עליו את עשיו, בכמה הזדמנויות. קודם כל מנצל את עשיו העייף, היגע והרעב החוזר מן השדה ומוציא ממנו את הזכות לבכורה, ולאחר מכן לוקח ממנו את ברכת אביו במרמה. לאחר אלו, אך טבעי שעשיו יכעס ויזעם על יעקב, ואף לא קשה להבין את הדחף הגדול שלו להורגו. בדין לפני עיוור לא תתן מכשול, מתבאר שיש לאדם אחריות על עבירה שעושה חבירו כאשר מביאו ומסייע לו להגיע למצב של עבירת העבירה. צריך להבין מהם הגדרים של דין זה. למשל, האם יעקב אחראי לזעם של עשיו ולרציחה שהיה עושה אם רק היה יכול, שהגיעו בעקבות הרמייה שעשה עימו יעקב כמה פעמים, גם אם הייתה מוצדקת. במסכת עבודה זרה (דף ו ע״ב) נאמר, מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת״ל ולפני עוור לא תתן מכשול. ע״ש. לפי״ז, ניתן היה לומר, שאיסור לפני עוור לא תתן מכשול הינו רק בנתינת חפץ של איסור לחבר. כך היה ניתן לתרץ ולומר שכיון שיעקב לא גרם לעשיו בדרך של נתינת חפצא דאיסורא אלא רק עשה מעשים שהכעי...

  זכויות ולפני עוור בתולדות (פרק כז פסוק מא), וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. ע״כ. יעקב מקומם עליו את עשיו, בכמה הזדמנויות. קודם כל מנצל את עשיו העייף, היגע והרעב החוזר מן השדה ומוציא ממנו את הזכות לבכורה, ולאחר מכן לוקח ממנו את ברכת אביו במרמה. לאחר אלו, אך טבעי שעשיו יכעס ויזעם על יעקב, ואף לא קשה להבין את הדחף הגדול שלו להורגו. בדין לפני עיוור לא תתן מכשול, מתבאר שיש לאדם אחריות על עבירה שעושה חבירו כאשר מביאו ומסייע לו להגיע למצב של עבירת העבירה. צריך להבין מהם הגדרים של דין זה. למשל, האם יעקב אחראי לזעם של עשיו ולרציחה שהיה עושה אם רק היה יכול, שהגיעו בעקבות הרמייה שעשה עימו יעקב כמה פעמים, גם אם הייתה מוצדקת. במסכת עבודה זרה (דף ו ע״ב) נאמר, מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת״ל ולפני עוור לא תתן מכשול. ע״ש. לפי״ז, ניתן היה לומר, שאיסור לפני עוור לא תתן מכשול הינו רק בנתינת חפץ של איסור לחבר. כך היה ניתן לתרץ ולומר שכיון שיעקב לא גרם לעשיו בדרך של נתינת חפצא דאיסורא אלא רק עשה מעשים שהכעי...

  השתדלות רבקה ושת״פ יעקב בתולדות, תמוה ביותר מעשה רבקה ויעקב מכמה פנים, א׳ אמאי בהרגישה וביודעה כי בכוונת יצחק לברך את עשיו ואי״ז הדבר הנכון, לא אמרה זאת ליצחק וציוותה עליו לנהוג אחרת, כפי שציוותה שרה לאברהם והקב״ה הורה להקשיב לה, ב׳ למה ומדוע קיבל יעקב את דברי אימו ועשה כהוראתה מעשה רמאות ח״ו כנגד אביו, בלי לטעון על כך דבר, וג׳ לא זו בלבד שלא טען על הרמייה, אלא גם טען שיפגע מקללתו של יצחק, ונחה דעתו כשאמרה אימו עליי קללתך בני, וצ״ב טובא. יש להקדים כי בפרשת חיי שרה, ובפירוש ותשא רבקה עיניה ותראה את יצחק ותיפול מעל הגמל, כתב הנצי״ב, כי חשבה עצמה רבקה כמי שאינה ראויה להיות אשתו של יצחק, ופחדה מפניו, ומשו״ה מובן שלא נהגה בו כפי שנהגה שרה באברהם או רחל ביעקב, ולכן גם כשנתבשרה ששני גויים בבטנה לא סיפרה זאת ליצחק, משום שפחדה ממנו כאמור (אי נמי, משום שידעה כי יצחק נביא, וברצותו יודיעו ה׳ על כך). מן ההבדל בין הברכות בפרק כ״ז, כאשר חשב יצחק שמברך את עשיו, לבין הברכות בפרק כ״ח, כאשר כבר ידע יצחק שמברך את יעקב, ניתן להסיק, שיצחק רצה שעשיו יצליח בענייני גשמיות, ויעקב ברוחניות, ככל הנראה כדי ש...

  זיהוי על פי קול בתולדות (פרק כז מפסוק כא), ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשיו אם לא ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו ויאמר הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשיו אחיו שעירות ויברכהו. ע״כ. הכרת אדם על פי קולו, מכונה בתלמוד טביעות עינא דקלא (גיטין דף כג וחולין דף צו), בדומה למושג טביעות עין, שמשמעותו הכרה על פי מראה, וא״כ, כשם שסומכים על טביעות עין, כך סומכים על טביעות קול, והראיה שסומא מותר באשתו ובכלל בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה על סמך טביעות קול, אמנם, החתם סופר (שו״ת חו״מ סי׳ ב) כתב שאין סומכים על טביעות קול אלא בצירוף עם הוכחה נוספת, כגון מישוש, וכמה שמצינו אצל יצחק שמישש את יעקב. דינא הוא, דאם שמעו אדם אומר כל השומע קולי יכתוב ויתן גט לאשתי, אין כותבים גט לאשתו, שמא צרתה היא שהשמיעה קול כדי לקלקלה, שתנשא על ידי הגט ותאסר על בעלה (גיטין דף סו ע״א), ואמנם, כתבו המרחשת (ח״ב סי׳ ו אות יג) ועוד אחרונים בדעת הרמב״ם (גרושין פ״ב הי״ג), שהדברים אמורים אפילו אם הכירו קולו, ואף לסוברים שאפשר להתיר עגונות על סמך טביעות קול, מכל מקום חיישינן שמא ...