אני יוסף העוד אבי חי

אני יוסף העוד אבי חי

בויגש (פרק מה פסוק ג), ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ע״כ. וצ״ב מה השייכות בין לזה לזה, בין מה שהתגלה בפניהם ואמר אני יוסף לבין מה שמיד שאל העוד אבי חי. בנוסף, הרי כבר שאל קודם לכן (פרק מג פסוק כז), השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, והשיבו לו על כך (פסוק כח) שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ולא סביר שיתרחש שינוי מן הקצה אל הקצה במצבו בזמן כ״כ מועט. אך יתרה מכך, הלא בינתיים לא הספיקו השבטים לעלות חזרה לארץ ישראל, כי יוסף מיד החזיר אותם בגלל עניין הגביע, וגם אם היה מתרחש שינוי במצבו של יעקב הרי לא היו השבטים מודעים לכך.

ר׳ חיים פלטיאל, אחד מן הראשונים, עמד על החזרה בשאלה של יוסף ועל הקשר לגילויו כיוסף שקרה מיד לפני כן וכתב בעניין שני דברים. נביא את הדברים בשינוי מה.

בדרך אחת אפשר לומר, דוודאי ידע יוסף שיעקב חי, כי כך מסרו לו השבטים בתשובה לשאלה הראשונה, אלא שלא ידע, כי לא נאמר לו, מה מצב החיות, כלומר הבריאות, של יעקב, לפי שידע שנצטער עליו יעקב והצער מזיק לבריאות. לכן בער ביוסף לשאול כעת, תכף ומיד, מה מצבו של אביו והאם הוא מרגיש טוב למרות הצרות שבאו עליו. ונראה שזו השייכות גם למה שנתגלה לאחים קודם לכן בצמוד, כי בין אם לא יכול היה להתאפק להתגלות בפני אחיו ובין אם לא יכול היה להתאפק לשאול לבריאות אביו, כך או כך ודאי שאחר שהתגלה ויכול היה להתעניין בפרטים המדוייקים של מצב אביו, תכף ומיד יוסף עשה זאת. קודם, כשדיבר מתוקף שליט הארץ, לא יכול היה לרדת לפרטים לגבי מצב יעקב, כי לא מתאים שידבר כך מבחינת נימוסי מצרים וגם ייתכן שהשבטים לא היו טורחים להציג בפני השליט הטרחן את המצב המדוייק, אך כעת, כשמדבר כיוסף, שפיר מתאים וראוי שיתעניין בכל הפרטים הבריאותיים של אביו.

ובאופן אחר, כתב המהר״ח, שמסר להם סימן שהוא באמת יוסף בכך שקרא ליעקב בשם אבי. שאם היה מצרי הרי לא היה יכול ורשאי לקרוא לו בשם אב, אחר שהעבריים היו מנוכרים מאוד בעייני המצרים עד שאפילו לאכול איתם לחם היה נחשב כגנות. אם כן כל שכן שלקרוא למאן דהו מהעבריים בשם אב, אם אין זה תיאור של עובדה, הוא דבר שלא יעשה. לכן בכך שקרא יוסף ליעקב אב, הוכיח שאינו מצרי אלא באמת יוסף כפי שנתגלה בפניהם רגע קודם לכן. ובניגוד לדרך הקודמת שיוסף הרגיש צורך לשאול לבריאות אביו ולכן באמת שאל מיד לאחר שנתגלה, או אפילו נתגלה כדי לשאול, לדרך הזו אין חשיבות עצמית לשאלה העוד אבי חי, כי אם לאושש שההתגלות של יוסף היא אמיתית ואינה שקר.

הרש״ר הירש כתב על כך מילה אחת, באמת. כלומר, ששאל יוסף העוד אבי חי באמת. ונראה לפום דבריו, שהן אמנם שאין הבדל מהותי בין נוסח השאלות של יוסף, אך מ״מ חזר ושאל כעת, לאחר שנתגלה כיוסף, מפני שחשש שהשבטים לא אמרו לו אמת כשהיה במעמד השליט הטרחן. כעין דרכו הראשונה של המהר״ח. ובאמת לגבי יוסף עצמו האחים שיקרו, שכן אמרו בתחילה (פרק מב פסוק יג) שנים עשר עבדיך אחים אנחנו וכו׳ והאחד איננו, כלומר, שהוא מת. וכמו ששיקרו לגבי יוסף ואמרו שהוא מת למרות שהוא חי, לא מן הנמנע ששיקרו גם לגבי יעקב ואמרו שהוא חי למרות שהוא מת. לכן חזר יוסף ושאל, מיד כשנתגלה כיוסף, כדי לאשר את התשובה שענו השבטים. ואולי התכוון גם להוסיף ולומר לשבטים, שכמו ששיקרתם לגביי, שאמרתם שאני מת והינני חי, כך אפשר שלא אמרתם אמת לגבי יעקב. אם כן, הגידו לי כעת האם באמת אבי חי.

עכ״פ, לכל הדרכים ברור מדוע שאל יוסף את השאלה פעם נוספת, או מפני השינוי בנוסח, השינוי במעמד או כדי להוכיח שהוא יוסף. וכן ברור מדוע שאל את השאלה בצמידות לגילויו כיוסף, שכן לאחר שנתגלה כיוסף יקבל תשובה מספקת שלא יכול היה לקבל קודם כשנצטייר כשליט זר ואכזר, או מפני שבשאלתו כעת ניסה להוכיח את הדבר הזה בעצמו, שהוא אכן יוסף. ומיהו, עדיין יש להבין, מדוע לא נזכרה שום תשובה שהשבטים ענו ליוסף על שאלתו. ותינח לפירוש לפיו שאל רק כדי להוכיח שהוא יוסף, דשפיר אין שום חשיבות לשאלה בפני עצמה ולכן לא זכתה למענה, אך לפירושים האחרים קשיא.

וכך איתא במדרש רבה על הפסוק (צג י), ולא יכלו אחיו לענות אותו. אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחה של אתונו, הדא הוא דכתיב (במדבר כד) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה״ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקב״ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) אוכיחך וארעכה לעיניך, על אחת כמה וכמה. ע״ש.

והנה, הבית הלוי עומד על התמיהות בפסוק, ומוסיף לשאול, שהרי כל דברי יהודה בויכוחו עם יוסף היה שחושש לצערו של אביו, כמו שאמר (פרק מד פסוק לא) והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה, וכן (פסוק לד) כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי, ועוד. ומיד, תוך כדי דיבור, יוסף מתגלה ושואל העוד אבי חי. ולא בכדי היפוך הכיוון המשמעותי והקיצוני מתרחש, ויש לתת עליו את הדעת.

ועמד הביה״ל גם על המדרש הנ״לֹ, ושאל מהי התוכחה שאומר המדרש שהוכיח יוסף את השבטים, והרי לכאורה כל מה שלא יכלו לענות היה כי נבהלו מעצם ההיתגלות, משום שמדובר בהודעה משמעותית פתאומית שלא עלתה על דעתם כלל. וגם יש להבין מהו שחילק המדרש לשניים ואמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. מהו דין ומהו תוכחה ומה ההפרש ביניהם. וגם שאר דברי המדרש שהאריך בלשונו ואמר לכשיבא הקב״ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך צריכים ביאור, וצריך נמי לידע מה הכוונה בתוכחה לכל אחד לפי מה שהוא ומה הראיה לתוכחה הזו בפסוק בתהילים.

ואת אשר נראה בזה, אומר הביה״ל, שהמדרש מבין שאת הפסוק יוסף כלל לא אמר לאחים בדרך של פיוס. ובאמת רק בפסוק הבא נשמע שהתחיל בדברי נחמה, שאמר גשו נא אליי, ועוד אמר אני יוסף אחיכם וכו׳. ובאמת מיד כשגילה להם שהוא יוסף, התחושה הראשונית של השבטים היא שאין בזה שום נחמה ובשורה טובה, כי התברר להם שהשליט שהתנכל להם לכל אורך הדרך הוא יוסף שגמלו לו רעה, ועתה הם נפלו בידו וביכולתו לעשות להם כטוב בעיניו. ובוודאי לפי השכל נקום וינקום. ואפילו אחר כך, כשכבר ראו טוב ליבו ואת יחסו הטוב אליהם, לאחר שמת יעקב חזרו לפחד ממנו ואמרו אולי ישטמנו יוסף. וכהמשך לבעתה שעוררו דברי יוסף, מפרש המדרש את מה שהמשיך ואמר העוד אבי חי שכלל לא היה בגדר שאלה, שכן כבר שאל לכך קודם, אלא בגדר תמיה. תמה יוסף באוזני אחיו ואמר העוד אבי חי, איני מבין היאך יכול אבי לחיות עד עתה מרוב צערו שאינו יודע ממני. ובתמיהה מונחת גם תוכחה, בבחינה של תוקפני סביל. וזו הייתה התוכחה, שאחר כל טענותיו של יהודה היו מצערו של יעקב שיגרום לו בלקיחתו את בנימין, העמיד יוסף את אותה טענה עצמה מול יהודה והאחים, מדוע לא חששו הם לצערו של אביהם ומכרו את יוסף.

וקושיא כזאת כפי שהקשה יוסף עליהם, אומר הביה״ל, נקראת קושיא מעצמם על עצמם. וזהו שסיים המדרש לכשיבוא הקב״ה ויוכיח לכל אחד לפי מה שהוא, דקדק ואמר לפי מה שהוא, והכוונה בזה שתהיה תוכחה על כל אחד מתוך מעשיו על מעשיו, שיקשה הי״ת קושיות לכל אחד מעצמו על עצמו. הנה, פעמים שאדם עושה עבירה משום שהוא משכנע את עצמו שיש לכך הצדקה, כגון שאינו נותן צדקה מפני תירוץ של דוחק הפרנסה ומחסור ששורר אצל בני ביתו כך שאין בכוחו לפזר לאחרים. והאמת שמבחינה עקרונית יש בדבר מן האמת, אלא שאם מראים לאדם כיצד במקום אחר פיזר ממון הרבה על דברים שאינם הגונים, כמו להשיג תאוותיו או במחלוקת וכדו׳, מוכיחים לאדם מעצמו על עצמו שהתירוץ שלו בטל ומבוטל. וכך מנהגו של ה׳ שמוכיח מאדם על עצמו, וכך גם העניין המובא מתהילים יעויין שם. וזהו שחלק המדרש לשניים, יום הדין ויום התוכחה, לפי שדין הוא על עצם העבירה בעוד התוכחה היא הויכוח שמראים לו ממעשה אחר שהתירוצים שמנסה לתרץ כדי לבטל עימם את הדין, הם עצמם בטלים ומבוטלים.

ומיהו, אכתי צריך ביאור. הרי השבטים פסקו את דינו של יוסף למיתה על פי העובדות כפי שהבינו אותן, ואם אכן כך הדבר, הרי לא יעלה על דעת איש שבעקבות שיקולים שמחוץ לעולם המשפט, כגון הצער של יעקב, השבטים צריכים להימנע מפסק הדין, יהיו השיקולים אשר יהיו. עוד צריך ביאור בדברי המדרש, דהנה נתבאר בטטו״ד החוכמה שבתוכחה של יוסף מעין החוכמה בתוכחה של הקב״ה שדוחה תירוצים על ידי קושיא מעצמם של האנשים על עצמם, אך אכתי יש להבין מהו שהביא המדרש נמי את התוכחה של האתון. וכי מה שייך לדמות תוכחת אתון לתוכחה של יוסף הצדיק וכ״ש לתוכחה של הי״ת.

והנראה לבאר בזה, שעניין התוכחה, תהא התוכחה אשר תהא, אם בדרך של קושיא ממעשיו של אדם על עצמו או בדרך אחרת, כל עניינה אחד הוא. התוכחה באה לגרום לחוטא להבין ולהפנים שהפרשנות שעמדה לנגד עיניו כשעשה, בצדק לשיטתו, את החטא, שגויה. הקב״ה מוצא את הדרך להוכיח לכל אדם ממעשיו שלו שהתירוצים שהוא נותן לחטאיו מבוססים על ראייה שגויה של המציאות. הרי אין האדם יכול לנהוג דבר והיפוכו באותה המציאות מבלי שאחת ההסתכלויות לגביה תהיה שגויה. באופן דומה אך שונה, האחים פסקו את דינו של יוסף למיתה משום שפירשו את מעשיו באופן המביא לכך, בין אם משום מדין מוציא שם רע, רודף, זקן ממרא, נביא שקר ובין אם מטעם אחר. בכל מקרה, קשה להוכיח מתוך מעשיהם באופן ישיר שאין בו דין זקן ממרא, למשל, או את הדינים האחרים הנזכרים, אך הוא כן מסובב להוכיח באופן עקיף, ממעשיהם על מעשיהם, שסיבוב האירועים כפי שהם ראו אותו, הוא דבר שלא יעלה על הדעת. הן אמנם האדם אחראי על מעשיו, וביניהם על העבירות שהוא עושה, אבל לא קשה להשתכנע שכל סיפור יוסף והשבטים, החלומות, אביהם יעקב, רחל, לאה והשפחות, הכל נעשה בהתערבות ישירה של ה׳ בטבע וסיבוב הדברים באופן מסויים. ואם כן, כך הייתה טענתו כל יוסף, הרי כיון שכיבוד אב, והיפוכו גרימת צער לאב, הוא דבר כה נשגב שיש להקפיד בו, כפי שהאחים עצמם הקפידו בו כעת ביחס לבנימין, האחים היו צריכים לפחות להטיל דופי וצל צילו של ספק בפרשנות המציאות בעיניהם לפני שפסקו את הדין למיתה. הם היו צריכים להגיע להבנה שהכל מאת ה׳.

ומעניין לעניין, כן היה העניין בעניין אתונו של בלעם. בלעם פעל כפי שפעל משום שראה את המציאות בדרך מסויימת תוך התעלמות מתובנה פשוטה שרק האתון הצליחה לעורר אצלו. כבר מלכתחילה שלחו לבלעם רמזים שלא ילך לפעול נגד עמ״י, אך בלעם התעלם מהם, אם זה משום שנאה, אם משום כבוד וחמדת הממון. כל מה שהיה צריך כדי לעורר את בלעם, היה דבר פשוט שאפילו אתון יכולה לבצע. האתון יכלה להביא את בלעם, החכם של אומות העולם, להכרה שיאמר חטאתי, מפני שלא צריך לשם כך את הי״ת או אפילו את יוסף הצדיק. די בכל גורם, ואפילו הקטן שבקטנים, שימחיש לאדם שהוא לא שם לב לכל הפרטים, לכל מה שמראים לו משמים. האתון גרמה לבלעם להבחין במציאות שלא ראה קודם, את המלאך וכל מה שקדם לו. יוסף, אפי׳ שהיה קטנן של השבטים כפי שמדגיש המדרש, גרם לאחים להגיע להכרה (פרק מב פסוק כא) אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, דהיינו שגרם להם להבין דרך המחשת הכאב שגרמו לאביהם שכל חשבונותיהם היו בטעות, שיוסף פעל בעניין החלומות בהתאם ומחמת רצון ה׳ וודאי לא היה צריך להיגמר דינו למיתה בשל כך. וכל זאת היא דרכו של הקב״ה הכללית להוכיח לאדם שהתירוץ שלו אינו עומד, בין אם ההוכחה ממעשיו על מעשיו באופן ישיר כפי שה׳ יכול ומצליח לעשות, בין אם ההוכחה ממעשיו על מעשיו בדרך עקיפה כפי שיוסף, קטנן של השבטים, עשה, ובין אם על ידי הערה זוטא שגורמת להארה לאדם שיבין בעצמו ששגה, כפי מעשה האתון ובלעם: