תודת מצה בצו (פרק ז פסוקים יב ויג), אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן וכו'. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. ע"כ. וכתב רש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן והקריב על זבח התודה ארבעה מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה שלשה מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין עשר חלות וכו'. עכ"ד. מעניינו ומהלכותיו של קרבן התודה. ויש להצביע על מבוכה גדולה המתרחשת בחג החירות. ישראל היו שרויים במצרים כחבושים בבית האסורים ונתן להם הי"ת דרור והוציאם ממצרים לחירות, ישראל חצו את ים סוף וירדו בו כפי שלא ירד שום יורד ים מעולם, לאחר שיצאו ממצרים ועברו את הים עוד המשיכו ללכת במדברות ארבעים שנה ואף בכלל זה נתרפאו כל החולים, הסומים האלמים החרשים החגרים והטיפשים לקראת ...

שחיטה לאו עבודה בויקרא (פרק א פסוק ה), ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרון הכוהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אוהל מועד. ע״כ. ושחט והקריבו הכוהנים, אומר רש״י, מקבלה ואילך מצוות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר. עכ״ל. וכך אמרו בגמרא בזבחים (דף יב ע״ב) על המחלוקת האם הולכה שהיא עבודה שאפשר לבטלה כשרה בזר, אמר ליה אביי והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה וכשרה בזר, אמר ליה שחיטה לאו עבודה היא. ע״ש. וה"ר יעקב דאורלינש מפרש, מביאים התוס', לאו עבודה היא לפי ששווה בחולין ובקודשים, אם כן לאו מטעם עבודה ציווה המקום שחיטה, והמשיכו התוס' בפירוש נוסף, ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט בקודשי קודשים ובמקבל פסול וכו' ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ"ב נתלה ושחט שחיטתו כשרה דשחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך אלמא דשחיטה לאו עבודה היא וכו'. עכ"ד. הרי שני פירושים מדוע שחיטה איננה עבודה, לר' יעקב משום שהשחיטה נדרשת גם עבור בהמת חולין, ולפירוש השני משום שהשוחט יכול לעמוד במקום אחר מן המקום הכשר לשחיטה בניגוד לקבלה שהיא כן עב...

היית וידעת בויקהל (פרק לה פסוק לא), וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ע"כ. כך נאמר על בצלאל. ומרחיבה לגביו הגמרא בברכות (דף נה ע"א) וז"ל, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן, אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים, אמר לו שמא בצל אל היית וידעת. עכ"ל. בפרשת כי תשא ה' אומר אל משה שיצווה לבצלאל (פרק לא מפסוק ב) לעשות את אוהל מועד קודם ורק אח"כ את הארון ואת הכפורת והשולחן והמנורה והמזבחות וכו', בעוד משה הקדים באמירתו את הכלים למשכן, סבירא ליה לרבי יונתן שכסדר שהם סדורים בפרשת תרומה, קודם הכלים ולאחר מכן המשכן, כך אמר משה לבצלאל. כך כתב רש"י בההיא סוגיא. וצריך להבין מה פשר העניין של משה להגיד להיפך, ראשית את ציווי ה' שהקדים המשכן לכלים, ושנית כנגד הסבר...

להוסיף לכם תבואתו בקדושים (פרק יט מפסוק כג), וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה׳. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. ע״כ. הילקוט שמעוני (תרטו) דורש וא״ד, ונטעתם וערלתם את פריו, מדבר בתינוק, שלוש שנים יהיה לכם ערלים, שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש, שאביו מקדשו לתורה, הילולים, שמהלל להקב"ה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה להוסיף לכם תבואתו. עכ"ד. הרי התינוק עובר משלב של ערלות בשלוש השנים הראשונות להשגה של קדושה בתקופה שלאחר מכן, ואחר הקדושה מגיע שלב התוספת והגידול שמגיעים יחד עם הלימוד. אך יש לעמוד על כך. דבר זה ברור, גם בהקשר לעץ המאכל וגם בהקשר לינוקא, שישנו שלב מחוסר או שלילי שממנו עוברים לשלב המתקדם והחיובי, אך למה הראשון נקרא עורלה ומדוע האחרון נקרא קודש, לכל הפחות ביחס לתינוק. זאת ועוד, מה פשר המעבר מן הקדושה אל שלב נוסף, בשנה החמישית, שלכאורה מסיר את הקדושה ומשיב את עץ המאכל והתינוק אחורנית, ומאידך לא לוקח ...

עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה אזוב מצורע ואזוב פסח במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון כפי שהיה במצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק, לפי שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגל...

העשיר לא ירבה בכי תשא (פרק ל פסוק טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. ע"כ. ומובן מדוע סכום התרומה חסום מלמטה והדל לא ימעיט, אבל מדוע העשיר לא ירבה. על פניו צריך היה להיות שכל עוד מביאים את הסכום המינימלי כדקי״ל בעלמא (מנחות דף קי ע״א), נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים. ע״כ. ויעויין במפרשים שביארו הטעם כדי שיהיה יודע את חשבון בני ישראל לפי סך השקלים שנשנו ומפני כך צריך התשלום להיות קבוע ואחיד לכולם. ברם, נדמה שיש לדבר טעם נוסף ועמוק מכך. במסכת מגילה, דף יג ע"ב, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. ע"ש. ואינו מובן, מה תוחלת ומה תועלת יש בהקדמת השקלים שציווה ה' לישראל בשנים ובתאריך על פני השקלים שנתן המן. וכי תחרות או קיזוז יש כאן שבזמן שהמן העביר שקליו לאחשוורוש ישראל כבר העבירו שקלים קודם לכן בעניין ובהקשר אחרים לגמרי...