שחיטה לאו עבודה בויקרא (פרק א פסוק ה), ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרון הכוהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח סביב אשר פתח אוהל מועד. ע״כ. ושחט והקריבו הכוהנים, אומר רש״י, מקבלה ואילך מצוות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בזר. עכ״ל. וכך אמרו בגמרא בזבחים (דף יב ע״ב) על המחלוקת האם הולכה שהיא עבודה שאפשר לבטלה כשרה בזר, אמר ליה אביי והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה וכשרה בזר, אמר ליה שחיטה לאו עבודה היא. ע״ש. וה"ר יעקב דאורלינש מפרש, מביאים התוס', לאו עבודה היא לפי ששווה בחולין ובקודשים, אם כן לאו מטעם עבודה ציווה המקום שחיטה, והמשיכו התוס' בפירוש נוסף, ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט בקודשי קודשים ובמקבל פסול וכו' ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ"ב נתלה ושחט שחיטתו כשרה דשחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך אלמא דשחיטה לאו עבודה היא וכו'. עכ"ד. הרי שני פירושים מדוע שחיטה איננה עבודה, לר' יעקב משום שהשחיטה נדרשת גם עבור בהמת חולין, ולפירוש השני משום שהשוחט יכול לעמוד במקום אחר מן המקום הכשר לשחיטה בניגוד לקבלה שהיא כן עב...

הלב רוצה להתקרב בויקרא (פרק א פסוק ג), אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. ע"כ. ומביא רש"י, יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. עכ"ל. וכך אמרו במשנה בערכין (פרק ה משנה ו), חייבי ערכים ממשכנין אותן וכו' שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ע"ש. ובדומה לכך כופין על מצוות עשה, בחולין דף קלב (ע"ב),  אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ע"ש. ומפורסמים דברי הרמב"ם מהלכות גירושין (פ"ב ה"כ) בעניין זה וא"ד, מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו'. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן א...

 נפש בשגגה בויקרא (פרק ד פסוק ב), דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ע"כ. על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון. ומדוע אין מביאים קרבן אף על חטא במזיד, שהרי אם חטא קל בשוגג דרוש קרבן לכאורה קל וחומר שחטא חמור במזיד יהיה טעון קרבן, נראה להסביר בשתי דרכים. דרך אחת, פשטנית, הינה שרמת הכפרה המסויימת בקרבן מספקת עבור חטא קל בשוגג ואינה מספקת עבור חטא חמור במזיד שכפרתו בייסורים או במיתה כמבואר בסוף מסכת יומא. כביכול הקרבן כלל לא נחשב במקום שיש חטא חמור. אך אפשר לומר בדרך נוספת, שהתאמת הקרבן לשוגג אינה רק התאמה כמותית בעלמא ברמת הכפרה אלא באופן האיכותי והמהותי של דרך התיקון. רוצה לומר, ביחס לחסרון תשומת הלב שהוא שורש חטא השוגג, אם מבחינת משמעות המעשה עצמו או עיתויו, מבוצע כל הטקס של הבאת הקרבן שתפקידו לעורר ולחדש את אותה תשומת הלב ולנסות לקבע אותה בקרב מי שחטא לבל יכשל בזה שוב. הרמב"ן בפרק א (ויקרא פ"א פ"ט) ייסד לנו זאת וא"ד, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך יד...

ויקרא אל משה בויקרא (פרק א פסוק א), ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. ע"כ. ועמד רש"י לחלק בין הלשון האמורה אצל משה לבין הלשון האמורה אצל בלעם וא"ד, ויקרא אל משה, לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקר אלוקים אל בלעם. עכ"ל. וביאר השפתי חכמים מה הכריחו לרש"י לפרש כן, משום שהיה קשה לו למה ליה למכתב ויקרא וידבר שהוא כפל לשון. לכן פירש זאת על ידי שלא היה מדבר עימו פתאום אלא קראו תחילה משה משה ואמר הינני, ואחר כך היה מדבר עימו. ונראה לחדד כי בין הלשון האמורה אצל משה ללשון האמורה אצל בלעם יש שני הבדלים אך סיבת ההבדלים אחת היא. הבדל ראשון, שאצל משה ניגש ה' לדבר עימו בשני שלבים, לעומת אחד אצל בלעם, והבדל שני, שביחס למשה אמר הכתוב ויקרא לעומת בלעם שלגביו נאמר ויקר. ועכ"פ, סיבת ההבדלים היא שאל משה הי"ת פנה בקביעות, בחיבה ובקדושה, בעוד אל בלעם ה' פנה רק בדרך עראי וטומאה, דרך מקרה שסולדים ממנה ומשתדלים להימנע מלנ...

  בגדר דין שינוי קונה בויקרא (פ״ה פכ״ג), והשיב את הגזילה אשר גזל. ע״כ. ובב״ק (דף סו ע״א), אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת״ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי. ע״כ. הנה לא נתבאר, לא בתורה ולא בדרשת חז״ל, אלא שאין חיוב השבה כאשר נעשה שינוי בחפץ הנגנב, אבל בנוגע לכך שמחמת השינוי קונה הגנב את הגניבה לא נאמר דבר, והתחבטו האחרונים באמת מהי״ת דשינוי קונה לגנב. רוב האחרונים כתבו בזה כלל אחד, דבאמת אין השינוי עושה קניין, אלא דע״י שנפקעת מצוות ההשבה מן הגניבה ממילא קונה, בכך שקניין הגניבה שהיה לגנב עד השינוי נעתק להיות קניין גמור לאחריו, וכ״כ הגר״ח (גזילה פ״ב ה״א), אך בביאור הדבר נאמרו דרכים שונות באחרונים. בפנ״י (סו״פ המפקיד), בעונג יו״ט (סי׳ כט) ובאבני נזר (אהע״ז סי׳ תיט) כתבו, דשינוי אינו קונה רק משעת השינוי ואילך אלא למפרע, ויש סיוע לזה מדברי הרא״ש בפרק הגוזל (סי׳ ג) דאין הגנב משלם כשעת השינוי אלא כשעת הגניבה, בניגוד לגוונא דתברה או שתיה דמשלם כשעת השבירה, ועכ״פ משמע בזה דשינוי קונה למפרע ומשו״ה אין הגנב משלם כשעת השינוי אלא כשעת ה...

  הטעם לאלף הזעירה בויקרא (פ״א פ״א), ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו באהל מועד לאמר. ע״כ. וכתיב ויקרא באלף זעירא, וביארו רבותינו ביאורים שונים מה הדבר בא לרמז. יש שפירשו, כי האלף באה לרמז, כי אין לימוד התורה מתקיים אלא אצל אדם שמקטין עצמו ונוהג בענווה, דהיינו אלף, בבחינת ואאלפך חוכמה, כלומר, תורה, מתקיים רק אצל זעירא, דהיינו מי שזעיר בעיני עצמו, כדרך שאמרו בילקוט, שלפיכך זכה משה רבינו לקריאה זו, ויקרא אל משה, משום שהיה עניו ובורח מן הכבוד באומרו לא איש דברים אנוכי. בהתאם לפירוש זה, מובא בדגל מחנה אפרים, שבתקופה הראשונה של החסידות היו המתנגדים טוענים כי החסידים אינם לומדים, ואמר על כך המגיד מפולנאה, שאמנם כן, אין החסידים לומדים, כלומר לומדים הם להיות אין בעיני עצמם, וכל כמה שהם לומדים יותר הריהם נעשים יותר שפלים בעיני עצמם, וזוהי האלף זעירא, תכלית האלף, דהיינו התורה, מלשון ואאלף חוכמה, היא להיות זעירא. ר׳ בונים מפשיסחא, כך אומרים, היה אומר על האלף זעירא, כי משה רבינו לא נתפעל כלל מכל ההשגות העליונות שהשיג, אלא נשאר שפל רוח בעיני עצמו, בדומה לאדם פשוט העומד על גג גבועה אשר לא יעלה בדעתו כ...

  ויקרא אל משה וידבר וה׳ אליו בויקרא (פ״א פ״א), ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו. ע״כ. ועמדו המפרשים על הלשון המשונה, מדוע כתב ויקרא אל משה, ואח״כ חזר וכתב וידבר, חזר וכתב ה׳, שכבר נרמז בתחילת הפסוק, וחזר וכתב אליו, היינו משה שנכתב קודם, והרי היה צריך לכתוב רק תחילת הפסוק בלי החזרות שבסופו, או כפי שהאלשיך הציע, ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו. והנה, איתא במדרש רבה, ריש פרשה א, ויקרא אל משה, רבי תנחום בר חנילאי פתח, ברכו את ה׳ מלאכיו גבורי כוח עושי דברו וגו׳, במה הכתוב מדבר, אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר ברכו ה׳ כל צבאיו, הא אינו מדבר אלא בתחתונים, עליונים ע״י שהן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב״ה נאמרו ברכו ה׳ כל צבאיו, אבל תחתונים על ידי שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב״ה, לכך נאמר ברכו ה׳ מלאכיו ולא כל מלאכיו. עכ״ד. פירוש, שהפסוק ברכו את ה׳ מלאכיו וכו׳ מדבר על התחתונים ולא על העליונים, כי לגבי העליונים כבר נאמר דבר אחר, ברכו ה׳ כל צבאיו, היינו כולם ולא רק מקצתם כדמשמע לגבי מלאכיו שהשמיט מילת כל. וצריך להבין את מהות דברי המדרש בעומקם, ומתוך כך יובן גם מה השייכות שלהם לריש ויקרא דווקא. ...