ויקרא אל משה וידבר וה׳ אליו

 ויקרא אל משה וידבר וה׳ אליו

בויקרא (פ״א פ״א), ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו. ע״כ. ועמדו המפרשים על הלשון המשונה, מדוע כתב ויקרא אל משה, ואח״כ חזר וכתב וידבר, חזר וכתב ה׳, שכבר נרמז בתחילת הפסוק, וחזר וכתב אליו, היינו משה שנכתב קודם, והרי היה צריך לכתוב רק תחילת הפסוק בלי החזרות שבסופו, או כפי שהאלשיך הציע, ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו.

והנה, איתא במדרש רבה, ריש פרשה א, ויקרא אל משה, רבי תנחום בר חנילאי פתח, ברכו את ה׳ מלאכיו גבורי כוח עושי דברו וגו׳, במה הכתוב מדבר, אם בעליונים הכתוב מדבר והלא כבר נאמר ברכו ה׳ כל צבאיו, הא אינו מדבר אלא בתחתונים, עליונים ע״י שהן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב״ה נאמרו ברכו ה׳ כל צבאיו, אבל תחתונים על ידי שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב״ה, לכך נאמר ברכו ה׳ מלאכיו ולא כל מלאכיו. עכ״ד.

פירוש, שהפסוק ברכו את ה׳ מלאכיו וכו׳ מדבר על התחתונים ולא על העליונים, כי לגבי העליונים כבר נאמר דבר אחר, ברכו ה׳ כל צבאיו, היינו כולם ולא רק מקצתם כדמשמע לגבי מלאכיו שהשמיט מילת כל.

וצריך להבין את מהות דברי המדרש בעומקם, ומתוך כך יובן גם מה השייכות שלהם לריש ויקרא דווקא.

והנה, הסביר המהרי״ל דיסקין, מה שמונח בפסוק שהביא המדרש, ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו, הוא שמתוך עשיית הדבר באה ההשגה של עניין המצווה והשמיעה וההבנה של המהות שלה, וזו גם משמעות אמרות חז״ל הרבות, יהיב חכמתא לחכימין, יגעת ומצאת תאמין, מתוך שלא לשמה בא לשמה, שהאדם עושה את היגיעה ומעשה החכמה ובתוך עשייתו מוצא את החכמה עצמה ואת המהות והלשמה.

כוונת המצווה לעיתים נעלמת מהאדם העושה אותה בתחילה, אך ה׳ שולח לאדם את ההשגה של המעשים על ידי המעשים עצמם, והיינו גם המעלה הגדולה במה שאמרו חז״ל איזהו גיבור הכובש את יצרו, כי היצר יכול לפתות את האדם בפיתוי גדול להימנע ממצווה, כיון שהאדם לא זוכה בהשגתה קודם שמקיים אותה כי אם ע״י קיומה בפועל.

והנה, איתא בשבת, דף פח ע״ב, שבשעה שעלה משה למרום לקבל את הלוחות אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה מה לילוד אשה ביננו וכו׳, ורצו לקבל את התורה במקום עמ״י, והשיב להם משה שכתוב בתורה אנכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, למצרים ירדתם ולפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם וכו׳, ע״ש.

הרי שטענו המלאכים שהתורה צריכה להינתן להם ולא לישראל, ועומק הדברים הוא לפי שהמלאכים כולם שייכים לפנימיות התורה, מה שאין כן ישראל שרק מעטים מהם שייכים בה, ואכן בתורה שני חלקים, פשט וסוד, כלומר פנימיות, ובחלק הפשט רק ישראל שייכים, כפי שטען משה למצרים ירדתם וכו׳, אבל משום שחלק אחד מתאים יותר למלאכים וחלק אחד לישראל, דינם שקול, ומדינא דבר מצרא יבואו המלאכים שגרים בשכנות בשמים ויזכו בתורה שנמצאה באותה שעה במרום.

משה ניצח את המלאכים בהדגשת העניין, שלמרות ישראל ככלל לא כ״כ שייכים בסוד ובפנימיות, בכל זאת ישנם אחד ושניים בעיר או בדור שיכולים להשיג פנימיות זו, זאת לעומת המלאכים שבשום אופן ושום דרך לא יוכלו להשיג את בחינת הפשט שבתורה, כי לא למצרים ירדו ואין להם אב ואם וכו׳, ולפיכך ישראל עדיפים ולהם תינתן התורה.

וזהו פירוש הפסוק ברכו את ה׳ מלאכיו עושי דברו לשמוע בקול דברו, כי מלאכיו מברכים את עושי דברו ומודים לטענתם שעל ידי עשייתם מגיעים לבחינת לשמוע לקול דברו.

והנה ישנו המדרש העומד על כך שישראל קיבלו את התורה מבראשית, והביאו המהרי״ל, ועל פניו המדרש עצמו צ״ת, מה יש בבראשית שאין בשאר חלקי התורה עד כדי שהעובדה שישראל קיבלו גם את בראשית צריכה התייחסות מיוחדת.

אולם, על פי מה שנתבאר לעיל הדבר מובן, כי בראשית הוא חלק מובהק בתורה שבו הסוד גובר ועולה על הפשט, כי הנסתר רב על המגולה, ושמא ישראל שהשגת הסוד שלהם פחותה מהשגת הפשט לא היו צריכים לקבל גם את החלק הזה שבתורה, והיה ה׳ עושה פשרה בין ישראל למלאכים ונותן לראשונים את חלק הפשט ולאחרונים את חלק הסוד, משום הכי יש להדגיש שהתורה ניתנה לישראל מבראשית, על כל חלקיה.

ובאמת, ישראל בתחילה ובאופן הפשוט מתחילים בידיעת והשגת הפשט גרידא, וכך עושים את מעשי ה׳ ומצוותיו ללא הבנה עמוקה בהם, אולם, מתוך הנעשה מגיע הנשמע, כי בשעת העשייה ועל ידי העשייה מגיעה הסברא וההבנה של המעשים, וכך לאט לאט מתגלים גם הסודות שמעבר לפשט, ומטעם זה באמת ישראל קיבלו את כל התורה ובראשית בכלל.

והן אמנם, יתכן שישראל בשעת קבלת התורה חשו לטענת המלאכים וחששו מפניה, כי אולי באמת יעשה ה׳ פשרה ויקח מהם את חלקי הסוד בתורה, וזהו שאמרו נעשה ונשמע, כי ע״י העשייה מגיעה השמיעה, כמו לשמוע בקול דברו, היינו ההבנה והסברא, כמו שאמרו בגמרא בכמה מקומות לא שמיע לי במשמעות של לא סבירא לי, או כמש״כ בתוה״ק (בראשית פמ״ב פכ״ג) כי שומע יוסף ופרש״י מבין יוסף, וכך טענו ישראל שגם הם שייכים בפנימיות ובסוד וראויה כל התורה להינתן להם.

ונראה, אומר המהרי״ל דיסקין, שזהו גם פירוש המקרא, ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו, דיש לקרוא את הפסוק בכמה שלבים, הראשון הוא ויקרא אל משה, דהיינו שה׳ קרא למשה ענייני התורה, ואח״כ וידבר, דהיינו שמשה בא ודיבר את מה שקרא אליו ה׳ ובכך עשה להם בחינה של עשייה ויישום, וכתוצאה מכך ה׳ אליו, דהיינו כוונת ה׳ אליו, שהיה בשעת העשייה ועל ידי העשייה מגיע להבנת הסודות וכוונת הדברים שה׳ קרא אליו קודם: