תלמיד שגלה
תלמיד שגלה
במסעי (פרק לה פסוק יא), ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. ע״כ.
במסכת מכות, פרק ב (דף י ע״א) נאמר, תנא, תלמיד שגלה מגלין רבו עימו שנאמר וחי, עביד לי מידי דתהוי ליה חיותא, אמר ר׳ זעירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון, א״ר יוחנן, הרב שגלה מגלין ישיבתו עימו, איני והא א״ר יוחנן מניין לדברי תורה שהן קולטין, שנאמר את בצר במדבר, וכתיב בתריה וזאת התורה, לא קשיא, הא בעידנא דעסיק בה הא בעידנא דלא עסיק בה. ע״ש.
והדברים מעלים תמיהות רבות.
ראשית, ר׳ זעירא קבע מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון, אבל הרי תלמיד שגלה, ומן הסתם אינו הגון, מגלים את הרב שילמד אותו, למרות שאינו הגון, ודלא כר׳ זעירא. שנית, הגמרא מניחה שאם התלמיד גלה, כנראה שהוא לא הגון, אך הנה גם הרב גולה כדי ללמדו, ולפי ההנחה זאת אומרת שגם הרב אינו הגון. בנוסף, הגמרא חילקה בדברי ר׳ יוחנן שדברי תורה נחשבים כמו עיר מקלט, שהכוונה דווקא כשעוסקים בה, אבל כשלא עוסקים בה לא. אולם, בגמרא בסוטה (דף כא ע״א) איתא שתורה מגנא גם בעידנא דלא עסיק בה, וצ״ת.
ובאמת י״ל, שמה שהתורה מגנה גם כשלא עוסקים בה, זהו דווקא בלא חטא של ביטול תורה, אבל עם חטא של ביטול תורה לא. וכ״כ חז״ל בפתיחה לאיכה רבה, ויתר הקב״ה על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ועל מאסה של תורה לא וויתר, שנאמר על עזבם את תורתי. ע״ש. הרי שביטול תורה מאפשר פגיעה גם במי שהייתה לו תורה.
עוד בסוטה (שם) נאמר, משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם. ע״ש. והנמשל הוא התחנות של האדם בחייו. בתחילה כל פורענות ודבר רע יכולים לבוא עליו, אך לאחר שקיים מצווה, ניצל ממקצת דברים רעים. לאחר שזכה לתורה, ניצל מן החטא והייסורים, אך עדיין, אומר רש״י, ישנו חשש שמא יכפנו יצרו להתבטל מן התורה וישיב עליו יצה״ר ופורענות. הגיע לפרשת דרכים, דהיינו יום המיתה, ולא פירש מן התורה עד יום מותו, יכול להיות בטוח שניצל מכולן.
ועכ״פ, לשון רש״י בביאור הנמשל, שגם לאחר שיש בידו תורה, שמא יכפנו יצרו ליבטל וישיב עליו יצה״ר ופורענות. עכ״ל. הרי שההגנה שישנה למי שלמד תורה מפני הייסורין מוסרת בעבור חטא ביטול תורה.
אך גם דבר זה עצמו צ״ב, כיצד ייתכן שכופה היצר לבטל תורה בשעה שעוסק בתורה, והרי נאמר שם בסוטה, שבשעה שעוסק בתורה, התורה לא רק מגנה מהיייסורים אלא גם מצילה מהיצר הרע. ואם כן, לא ייתכן שבשעה שעוסק בתורה מצליח היצה״ר לגרום להפסיק בלימוד ולהתבטל. ומיהו, אפשר לומר ששמא הפסיק מלימודו לזמן קצר בטעות או שהלך לקיים מצווה שלא היה רשאי להפסיק מלימוד תורה עבורה, ומצווה הרי אינה מצילה מיצה״ר (שם בסוטה), ובאותה שעה בא היצה״ר וכופה לעבור על ביטול תורה.
וזו כוונת הגמ׳ במכות בחילוק בין עידנא דעסיק בה ועידנא דלא עסיק בה, דאכן בסתמא התורה מגנה בין בעידנא דעסיק ובין בעידנא דלא עסיק, כדאמרינן בסוטה, אלא שבעידנא דלא עסיק, אז התורה אינה מצילה מיצה״ר שבא וכופה לעבור על עוון ביטול תורה שבגינו התורה אינה מגנה בעידנא דלא עסיק מהייסורים.
עוד היה תמוה מדוע הרב גולה כדי ללמד תורה לתלמיד כי היכי דתהוי ליה חיותא, אע״פ שמניחים שתלמיד שגולה אינו הגון ואין מלמדים תורה לתלמיד שאינו הגון. לכך צריך לחלק ולומר, ששונה עד למאוד תלמיד חדש שעוד לא למד מן הרב מתלמיד ישן ווותיק שמילא כריסו בלימוד, כך שרק באחרון שייכת הסברא דתהוי ליה חיותא.
אכן, בין לתלמיד חדש ובין לוותיק, התורה כסם חיים ערב ומתוק, אלא שהוותיק דומה למי שנצרך לסם ואינו יכול להתקיים בלעדיו. תלמיד שלמד מרבו, דומה הדבר שנתמכר ללימוד, ואין לו חיים לולא סם הלימוד. הצורך כל כך גדול, עד שמצריך אפילו את הרב לגלות. מנגד, תלמיד חדש שעדיין לא טעם טעם תורה, יכול להמשיך בחייו ללא הלימוד כפי שעד כה חי ללא הלימוד. לגביו, גם את הסיכוי הקטן שיצטרך לצאת לגלות אין לרב לקחת, ומלכתחילה אין ללמדו.
עוד אמרו בגמרא במכות, אמר רבי יצחק, הרב שגלה מגלין ישיבתו עימו. הטעם שכתב מגלין ישיבתו ולא כתב מגלין תלמידיו, משום שישיבתו הכוונה רק תלמידי החכמים ממש, ולא לתלמידים סתם. רק לגבי תלמידי חכמים נאמר (תוס׳ בתענית דף ז ע״א ד״ה אם) שיכולים ללמוד לפני מי שאינו הגון לפי שלא ילמדו ממעשיו, אבל מי שאינו תלמיד חכם אינו רשאי ללמוד לפני מי שאינו הגון:
תגובות
הוסף רשומת תגובה