תודת מצה בצו (פרק ז פסוקים יב ויג), אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן וכו'. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. ע"כ. וכתב רש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן והקריב על זבח התודה ארבעה מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה שלשה מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין עשר חלות וכו'. עכ"ד. מעניינו ומהלכותיו של קרבן התודה. ויש להצביע על מבוכה גדולה המתרחשת בחג החירות. ישראל היו שרויים במצרים כחבושים בבית האסורים ונתן להם הי"ת דרור והוציאם ממצרים לחירות, ישראל חצו את ים סוף וירדו בו כפי שלא ירד שום יורד ים מעולם, לאחר שיצאו ממצרים ועברו את הים עוד המשיכו ללכת במדברות ארבעים שנה ואף בכלל זה נתרפאו כל החולים, הסומים האלמים החרשים החגרים והטיפשים לקראת ...

תרומת הדשן בצו (פרק ו פסוקים ב עד ד), צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. ע"כ. הרי פתחה הפרשה בקרבן העולה, זו תורת העולה, ומיד פירטה את עבודת תרומת הדשן, היינו סילוק כמות קטנה של אפר שנוצר על מזבח העולה מאפר הקרבנות והנחתו לצד כבש המזבח. מלבד תרומת הדשן, היו גם מוציאים את הדשן, פרש"י, הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה מוציאו משם, ואין זה חובה בכל יום. עכ"ד. ויש לתמוה על זה ועל זה, מדוע עבודת הדשן כה חשובה להיות הראשונה, תורת העולה ועיקרה כפי פשט הפסוקים, ומדוע אף להוצאת הדשן ישנה חשיבות, אחר שאין זה אלא פינוי של הפסולת המצטברת וכדרך הטבע מפנים כשהדשן מצטבר ונגמר המקום, ומה יש לצוות על כך. תרומת הדשן, מבאר הרש"ר הירש, פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר. היא הסיום האחרון של עבודת היום שעבר ומזכירה לעד את הי...

 כאילו הקרבתי חטאת בצו (פרק ו פסוק יח), דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת לפני ה' קודש קדשים היא. ע"כ. ובלשון דומה נכתב בפרק ז פ"א, וזאת תורת האשם קודש קדשים הוא. ע"כ. ואמרו חז"ל בסוף מסכת מנחות (דף קי ע"א), אמר רבי יצחק, מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. ע"ש. ומכיוון שלעיסוק בקרבן יש בו כוח כהקרבת הקרבן ממש, טוב לומר, כותב הטור בתחילת הלכות הנהגת אדם בבוקר (או"ח סי' א), פרשת הקרבנות כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם וכו', וכשיסיים פרשת העולה יאמר רבון העולמים, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה, וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם, ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה בנדבה. עכ"ד. ואשם היינו אשם של נדבה, כדעת רבי אליעזר שמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, או שהכוונה לאשם נזיר שיכול אדם להביא על עצמו לידי נזירות, עיין שם במפרשים, ועכ"פ חטאת אינה באה בנדבה ולכן אחריה לא יאמר היה...

קרבן תודה אינו בטל בצו (פרק ז פסוק יב), אם על תודה יקריבנו. ע"כ. פרש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו וכו'. עכ"ל. היינו קרבן התודה עבור ההודאה עצמה שמודים להקב"ה. ואמר המדרש (ויקרא רבה פרשה ט) על קרבן התודה ותפילת ההודאה, רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא, לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה. ע"ש. ולפי דברי המדרש יישב הרב אלישיב קושיא של הגבורת ארי, השאגת אריה, על דברי הגמרא במסכת יומא. הנה נאמר בפרשת המילואים שהלביש משה את הבגדים לאהרן ולבניו באותם שבעה ימים, ושאלה הגמרא ביומא, דף ה ע"ב, כיצד הלבישן, כלומר, באיזה סדר הלביש אותם. מיד תמהה הגמרא, וכי מה יש לשאול זאת, הרי מה שהיה היה ויותר אין בו נפ"מ, וביארה שהדבר חשוב לידע כיצד מלבישן לעתיד לבוא. חזרה הגמרא ושאלה, הלא לעתיד לבוא יבואו אהרן ובניו ומשה עימהם ויתברר הדבר, ולכך כתבה שהדבר חשוב כדי להסביר את הפסוקים בפרשת המילואים שלפי פשוטם נראים סותרים. יעויין שם. על כך הקשה בגבורת ארי, כיצד ייתכן שהציעה הגמרא שמטרת...

  בגדרי דין חצי שיעור בצו (פרק ז פסוק כג), דבר אל בני ישראל לאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לב' ונכרתה הנפש האכלת מעמיה וכו'. ע"כ. והנה דנו בש"ס (יומא דף עד ע"א), לגבי האוכל פחות משיעור התורה באיסורי אכילה בפרט ובעובר על שאר עבירות בחצי משיעורן בכלל, גופא חצי שיעור רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר מן התורה רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה    תלמוד לומר כל חלב מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכו'. ע"כ. ולהלכה קי"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה, כמבואר ברמב"ם בפרק א' ממאכ"א הלכה יג, ובשו"ע יו"ד סי' פ ס"ו ע"ש, ומצינו בדברי האחרונים ב' דרכים יסודיות בגדר האיסור של חצי שיעור ובביאור סברת ר' יוחנן דחזי לאיצטרופי...

  חטאת על הגוף וחטאת על הדעת   בצו (פרק ו פסוק כג), וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף. ע״כ. הנה בחטאת רגילה, זורקים את הדם על המזבח החיצון והבשר נאכל על ידי הכהנים, לעומת בחטאות ציבור או של הכהן המשיח, וכן פר של יום הכיפורים, שזורקים את דמן על המזבח הפנימי והבשר נשרף כליל באש. טעמם של דברים, ביאר המשך חוכמה, לפי שחטאת רגילה הרי באה לכפר על חטא בשוגג, דהיינו חטא שנעשה רק בחומר ולא ברוח ובשכל, ולפיכך יאה כפרתו של זה למזבח החיצון שהוא כנגד אבריו החיצוניים של האדם, ומשום שאי אפשר לעקור את הכוחות הגופניים, שכן האדם זקוק להם, לא נדרש אלא לקדש אותם, כדרך שאכלו הכוהנים בקדושה את הבשר בעזרה. לעומת זאת, חטאות ציבור ושל הכהן המשיח, שמביאים אותן רק כאשר נפלה טעות בהוראה מצד הסנהדרין או מצד הכהן הגדול, העלם דבר, דהיינו חטא הנעשה על ידי השכל, וכן גם פר של יום הכיפורים שבא לכפר על חטאים שנעשו במזיד מדעת, זדון טומאת מקדש וקודשיו, לפיכך יאה כפרתם של אלה על המזבח הפנימי, בדומה לשכל שהוא פנימיותו של האדם, ובשר הקרבן אינו יכול להאכל כלל, שכן טעות מצד השכל ושגיאה מצד ה...

  שלא יתביישו עוברי עבירה בצו (פרק ו פסוק יח), במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת. ע״כ. כלומר, גם העולה וגם החטאת, שחיטתן בצפון. ובמסכת סוטה, דף לב ע״ב, מבואר הטעם לכך ששחיטת העולה ושחיטת החטאת נעשות באותו מקום, כדי שלא לבייש את החוטא, דהיינו, אילו היו קובעים לחטאת מקום מיוחד, היו החוטאים מתביישים כיון שניכר היה שכל הניגש לאותו מקום לשחוט חטאת הוא מביא, על כן שוחטים את החטאת במקום העולה. והקשתה על כך הגמ׳, שהרי בכל זאת ישנם הבדלים בין אופן הקרבת החטאת לאופן הקרבת העולה, ואם כן שוב ניכר מיהו המביא חטאת, ומתרצת הגמ׳ שהבדלים אליו אינם ניכרים כל כך. ע״ש. עוד מבארת הגמ׳, שמכאן למדו חז״ל לתקן שהתפילה תהא בלחש ולא בקול, כדי שלא לבייש את החוטאים המתוודים בתפילתם, שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטא לעולה. ע״ש. והקשה המהרש״א, שהרי במסכת ברכות, דף כד ע״ב, משמע שטעם התקנה להתפלל בלחש הוא אחר, שיש בכך חוסר אמונה, כאילו אין הקב״ה שומע דברים הנאמרים בלחש כי אם בקול גדול, ובלשון הגמ׳, המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, ופרש״י, כאילו אין הקב״ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה. עכ״ד. ויישב המהרש״א את הגמר...