הקנאות והרעש ליחידים
הקנאות והרעש ליחידים
בפנחס (פרק כה פסוק יא), פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. ע״כ.
הנה בהפטרה לפרשת פנחס, מסופר כיצד לאחר שהרג אליהו את נביאי הבעל ונמלט מאיזבל, ברח אל המערה בהר חורב, שם נגלה אליו הקב״ה ואמר לו מה לך פה אליהו.
ענה על כך אליהו, קנוא קנאתי לה׳ וכו׳, וסיפר את שארע, ובתשובה, אמר לאליהו הקב״ה צא ועמדת בהר לפני ה׳, דהיינו, על מנת שיוכל לראות, כביכול, את הקב״ה עובר שם, והוסיף לומר ה׳ לאליהו באיזה אופן יתגלה אליו, תחילה תבוא רוח חזקה מפרק הרים ומשבר סלעים, אך לא ברוח ה׳, ולאחר מכן יבוא רעש גדול, אבל גם אז לא ברעש ה׳, ואח״כ תבוא אש, ולא באש ה׳, ולבסוף יבוא קול דממה דקה, ואז ורק אז יבוא ה׳ בקול הדממה הדקה, ואכן כך אירע.
אחר כל זאת, ממשיך לספר הכתוב בנביא, כי הקב״ה שאל את אליהו בשנית מה לך פה אליהו, ושוב ענה אליהו קנא קנאתי לה׳, והדבר תמוה, מדוע חזר ה׳ ושאל את אותה השאלה פעמיים, מה לך פה אליהו, ולא זו בלבד אלא שגם התשובה שהשיב אליהו כבר בתחילה חזרה ע״ע, קנא קנאתי לה׳, מה שמחדד את השאלה אודות הכפילות.
עוד שאלה מתבקשת, בעיקר תוכן הדברים, מה בא ה׳ ללמד לאליהו בכל מהלך הדברים שה׳ אינו ברוח, ברעש ובאש אלא בדממה, ועוד צ״ב כלל סדר הדברים, שהשאלות של ה׳ לאליהו והתשובות בעקבותיהן, נראות כמקיפות את סיפור ההתגלות של ה׳ והאריכות בנוגע אליה כמין כורך.
המצודת דוד ביאר בכ״ז, דלאחר שאליהו ענה להי״ת קנא קנאתי לה׳, בא הקב״ה להראותו שאין זו הדרך, ולכן הראהו שה׳ אינו מתגלה לא ברוח, ברעש ובאש, כי אם בקול דממה דקה, דזו היא הדרך שיבור לו האדם, ולמעשה, הדרך שבה מתגלה כבוד ה׳ בעולם, דרך הדממה הדקה ולא דרך הרעש והרוח.
בעקבות כך, שאל ה׳ את אליהו פעם נוספת מה לך פה אליהו, לראות האם למד את הלקח של ההתגלות והשכיל להבחין שה׳ לא מתגלה בקנאות ורעשים כי אם בדממה, אמנם, על כך השיב אליהו שעדיין מחזיק הוא בעמדתו, קנא קנאתי, כלומר, כך הוא אני, ומאז ומתמיד הייתי מקנא לכבוד ה׳, וזוהי דרכי ולא ניתן לשנותה.
והנה, לא מצינו בשום מקום שאליהו נענש על דבריו אלו, וכן לא מצינו שענה לו הקב״ה לאליהו על התשובה שענה בשניה, ואולי היה ניתן להסיק מכך כמין הודאה שגם דרכו של אליהו דרך אפשרית היא בעבודת ה׳, ואין שום טרוניה כלפי האוחז בה, ברם, בהמשך העניין שם הורה הקב״ה לאליהו שילך למשוח את אלישע לנביא הבא, וביאר רש״י במקום, דאי אפשי בנביאותך, שאתה מלמד קטגוריה על בניי. עכ״ד. כלומר, ישנה כן הסתייגות, ברמה כזו או אחרת, מדרך הקנאות והרעש של אליהו, שבאמת מחמתה ציווה ה׳ למשוח נביא אחר לישראל.
לסיכום, נמצנו למדים מכל זה, שדרך המלך בעבודת ה׳ אינה דרך הקנאות, כי אם דרך הדממה והנועם, אמנם, אף על פי כן, אין להתעלם מכך שיחידים הנמצאים בדרגת קדושה מרוממת ונשגבה, כדוגמת אליהו ופינחס (או כפי שאמרו חז״ל שאליהו הוא פנחס), הקב״ה מאפשר להם את הסטייה מדרך המלך הרגילה מבלי שום עונש על כך, וכפי הכתוב בהלכה, במסכת סנהדרין, שההלכה שקנאים פוגעים בו, הלכה ואין מורים כן, וכעין המופיע בגמ׳, בהרבה מקומות, לגבי הנזיר, שמצד אחד מוגדר כחוטא ומאידך גיסא כקדוש, דאכן דרך המלך איננה דרך הנזירות ועשיית הסייגים היתרים, אך גם למתנזרים ולמסייגים, יחידי סגולה, ניתן מקום לנהוג כפי דרכם.
על פי האמור, נראה שאפשר להתייחס גם לקושי העולה בסוף הפרשה הקודמת לגבי הריגת פנחס את זמרי, והדין האמור בסנהדרין (דף פב) שמותר היה לזמרי להרוג את פנחס, שבא להורגו, מדין רודף, ועל פניו הדברים אינם ברורים, דאיך יתכן שפנחס נוהג בהיתר ומנגד ישנו היתר להורגו מדין רודף, והלא בניגוד לרודף אחר חבירו להורגו, שמסתבר שדין המיתה בו קשור בכך שמשנה מהנורמות ויוזם הריגה שאין לה היתר, הכא פינחס פעל בהיתר, ברם, עתה ברור שאף עם פינחס נהג בהיתר, אין מעשהו בבחינת דרך המלך, אלא דרכם של יחידי סגולה שהותר להם לשנות מהנורמות, ומתקבל על הדעת שגם כלפיהם יהא שייך דין רודף:
תגובות
הוסף רשומת תגובה