אם כבנים בהאזינו (פרק לב פסוק ו), הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ע"כ. הלוא הוא אביך קנך, מבאר רש"י, שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה. עכ"ל. לשון קניין, לשון קינון ולשון תקנה, ומתי קנאם, כאשר הוציאם מארץ מצרים נעשו לו בני ישראל לעבדים (ויקרא פרק כה פסוק נה). והנה, מובן כיצד הקב"ה מתקן את ישראל בכל מיני תקנה ומיישר דרכיהם, אך כיצד הוא מקנן ומגדל אותם כפי שהציפור עושה לגוזליה בה בשעה שעם ישראל הם עבדיו וקניינו. וגם אם תאמר שבניית הקן אינה מתארת יחס של קירבה והורות אלא רק מציאות שבה הקב"ה נותן לעמ"י בית ונחלה, בכל זאת קשה ממילת התורה קודם לכן, אביך. כיצד אבהות וקניין הולכים בחדא מחתא, והרי הם לכאורה תרתי דסתרי. בגמרא בקידושין (דף לו ע"א), בנים אתם לה' אלוקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר זרע מרעים בנים משחיתים ואומר והיה...

זו תורה וזו שכרה בנשא (פרק ה פסוק כח), ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ע"כ. ואמרו במשנת סוטה (דף כ ע"א), אם יש לה זכות הייתה תולה לה, ופרש"י, תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע, ונקתה על ידי זכויות כדי זריעת זרע תשעה חודשים ויש אומרים יותר. עכ"ד. ובסוגיית הגמרא (שם בדף כא ע"א) הרחיבו וביררו בעניין אותה זכות וא"ד, זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, כלומר, שאין נשים מצוות במצוות תלמוד תורה דכתיב ביה ולמדתם אותם את בניכם (דברים פי"א פי"ט), בניכם ולא בנותיכם (קידושין דף כט ע"ב), וזכות מי שאינו מצווה ועושה פחותה ואין לה מקור שמגינה, וממשיכה הגמרא, אלא זכות דמצווה, זכות דמצווה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצווה ותורה אור, תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור, את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם וכו', רבינא אמר לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועו...

אהבה מכבדת בבהר (פרק כה פסוק לו), וחי אחיך עמך. ע"כ. ונחלקו במחלוקת המפורסמת בסוגיית בבא מציעא (דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. הרי לר' עקיבא עקרון של קדימות ועדיפות של חיי הפרט על פני חיי הזולת. ובמסכת יבמות, דף סב ע"ב, מסופר, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה וכו', אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה, מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"ש. מבואר כי תלמידי ר' עקיבא נענשו במיתה חמורה מפני שלא נהגו כבוד זה לזה אלא כביכול בצורה שמורידה ומפחיתה מחבריהם ביחס אל עצמם. לולא דמסתפינא אמרינא כי את העיקרון שמלמד את האדם להעדיף את עצמו ואת חייו על פני האחר לא למדנו אלא מאותה הוראה של ר' עקיבא עצמו, חייך קודמים לחיי חבריך, ושמא סברו התלמידים שהינם ה...

ערמה של תורה באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. וכיצד סופר, כתב השו"ע (או"ח סי' תפט ס"א), הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר עד שמגיע  לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו', ובסעיף ח כתב, אם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. הרי סופרים הימים והשבועות, מוסיפים והולכים בספירה עד שיעברו ארבעים ותשעה ימים, ואם דילג ולא ספר באחד הימים שוב אינו סופר בברכה. משורשי המצווה, כותב ספר החינוך (מצווה שו) וא"ד, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות וכו', להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. עכ"ד. אך אם זהו השורש, יש לתהות על כיוון...

העשיר לא ירבה בכי תשא (פרק ל פסוק טו), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם. ע"כ. ומובן מדוע סכום התרומה חסום מלמטה והדל לא ימעיט, אבל מדוע העשיר לא ירבה. על פניו צריך היה להיות שכל עוד מביאים את הסכום המינימלי כדקי״ל בעלמא (מנחות דף קי ע״א), נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין ליבו לשמים. ע״כ. ויעויין במפרשים שביארו הטעם כדי שיהיה יודע את חשבון בני ישראל לפי סך השקלים שנשנו ומפני כך צריך התשלום להיות קבוע ואחיד לכולם. ברם, נדמה שיש לדבר טעם נוסף ועמוק מכך. במסכת מגילה, דף יג ע"ב, אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים. ע"ש. ואינו מובן, מה תוחלת ומה תועלת יש בהקדמת השקלים שציווה ה' לישראל בשנים ובתאריך על פני השקלים שנתן המן. וכי תחרות או קיזוז יש כאן שבזמן שהמן העביר שקליו לאחשוורוש ישראל כבר העבירו שקלים קודם לכן בעניין ובהקשר אחרים לגמרי...

מעט מן האור יש מי שעשוי לשמוח ולחוג אף לאחר גמר ימי החנוכה. בעבודה זרה, דף ח ע"א, בהקשר של האיסור לשאת ולתת לפני ימי אידהן של עו"כ, תנו רבנן, לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה, כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים. ע"כ. היום הקצר בשנה, יום היפוך החורף, חל סביב התאריך הלועזי של עשרים ואחד בדצמבר, וניתן לומר זאת בהחלטיות מפני שזו ספירה המבוססת רק על הילוך החמה, הגורם הבלעדי להתארכות או קיצור הימים. אכן, התאריך העברי שמשקלל בתוכו את הילוך הירח עם תקנון להילוך השמש יכול לזוז ולנוע בתאריכיו סביב יום זה, ומכל מקום מדובר בסביבות תחילת טבת כך שהיום הקצר חל באחד מימי חנוכה. כך או כך, תמיד ניתן לומר כי ימי החנוכה הן בין הימים הקצרים ביותר בשנה, בהם חושך הלילה מרובה במיוחד על אור היום, כארבע עשרה שעות אל מול עשר...

נר איש וביתו בשבת (דף כא ע"ב) בברייתא, תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ. וידועה היא המחלוקת בין הרמב"ם (חנוכה פ"ד ה"א) והתוספות (שם ד"ה והמהדרין) אם האופן של המהדרין מן המהדרין קאי למאי דסליק מיניה, דהיינו שעושים נר לכל אחד ואחד ועוד מוסיפין או פוחתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, או דלמא, וכ"כ ר"י בתוס', דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן בכך יש יותר היכר כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים, אבל אם עושה נר לכל אחד אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. ע"ש. ומטעימים האחרונים דבהני תרי פיר...

הברכות וסדרן בוזאת הברכה (פרק לג מפסוק ו), יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון. לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן. וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו. בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קודקוד. וירא ראשית לו ...

לבוד או פרוד בסוכה, דף ו ע"ב, כי אתאי הלכתא לגוד ולבוד ודופן עקומה. ע"כ. וכן בסוגיית עירובין (דף ד), שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, ובכלל מחיצין למדנו דין גוד אחית וגוד אסיק, דין לבוד ודין דופן עקומה. ע"ש. הרי למדנו דין לבוד במחיצות בהלכה למשה מסיני. ודוגמא לדין לבוד במחיצות סוכה חזינן בגמרת סוכה בדף ד (ע"א), הייתה פחותה מעשרה טפחים וחקק בה כדי להשלימה לעשרה, אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה פחות משלשה טפחים כשרה וכו' לשוויי לדופן פחות משלשה טפחים אין אי לא לא. ע"כ. ופרש"י, פחות משלשה כלבוד, הלכה למשה מסיני וחשבינן ליה כאילו החקק לבוד ומגיע עד הכותל, לבוד סניף, אפושטי"ץ בלעז, דבר שמאריכין אותו על ידי סניפין, כדי לסנוף חקק על חקק. עכ"ל. פירוש, דין לבוד פועל על הקרקע שבין החקק למחיצה וכביכול מגדל לשם סניפים וענפים להחשיב את אותו תווך כמו החקק שלצידו. נשים לב כי לא המחיצה מתארכת אל החקק כי אם החקק אל המחיצה, שכן החקק הוא הדבר הטבעי להתארך ולהיחקק בהתארכות אופקית לעומת המחיצה שעבורה דין לבוד טבעי רק בכיוון האנכי. עכ"פ משמעות ה...

גזר דינו של אדם בגמרא בראש השנה (דף טז ע"ב), ואמר רבי יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן, צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה. צדקה דכתיב וצדקה תציל ממוות, צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם, שינוי השם דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכתיב וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן, שינוי מעשה דכתיב וירא האלוקים את מעשיהם וכתיב וינחם האלוקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. ויש אומרים אף שינוי מקום, דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול. ואידך, ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהניא ליה. ע"כ. ובפיוט ונתנה תוקף שבחזרת הש"צ במוסף של ראש השנה ויום הכיפורים אמרינן, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. ע"כ. צדקה דרבי יצחק, נראה בוודאי שזו אותה צדקה של פייטן ונתנה תוקף. צעקה דר' יצחק זו תפילה, שהרי התפילה בימים הנוראים נאמרת בקול, כמש"כ השו"ע (או"ח סי' תקפב ס"ט) אע"פ שכל ימות השנה מתפללים בלחש בראש השנה ויום הכיפורים נוהגים לומר בקול רם. התשובה שמציין הפייטן, על פניו נראה לשייכה ולהקבילה...

שני תלמידי חכמים בשבת (דף סג ע"א), אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר (תהילים פמ"ה פ"ה) והדרך צלח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך וכו'. אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר (מלאכי פ"ג פט"ז) אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו וכו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר (שיר השירים פ"ח פי"ג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר ברח דודי ודמה וגו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר (שיר השירים פ"ב פ"ד) ודגלו עלי אהבה. אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה. ע"כ. דווקא אם למדו בעבר קצת מרבם ויודעים את שורש העניין הנלמד, ובתנאי שאין להם רב בעירם שיוכלו ל...

וכאן כן בפסחים (דף קטז ע"א), מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה וכו’. ע"כ. וכתב רש"י, כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. עכ"ד. וכן כתב גם הרשב"ם שם, אך הביא גרסא נוספת, וכן הבן שואל כמו כן בנות צלפחד כלומר דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה. עכ"ד. כן יפה תבעו, כפי שפרש"י שם (במדבר פכ"ז פ"ז). על פניו שתי הגרסאות, וכאן הבן שואל או וכן הבן שואל, לא נבדלות בתכליתן אלא מבחינה לשונית גרידא, כאן במובן של במיקום זה שואל הבן וכן במובן של יפה וראוי שישאל כאן הבן. אך בכל מקרה שתי הדרכים מובילות לתוצאה זהה שכאן הוא המקום לשאלת הבן לאחר הא לחמא עניא וקודם לאמירת עבדים היינו וכו’ ואין משמעות נוספת לחילוק הגרסאות מעבר לכך. ברם, ייתכן שדבר מה יסודי מזה מונח מאחורי הגרסאות, וכדלקמן. הנה, כתב בספר החינוך (בא מצווה כא) בעניין מצוות סיפור יציאת מצרים וז"ל, לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה ל...