תודת מצה בצו (פרק ז פסוקים יב ויג), אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן וכו'. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. ע"כ. וכתב רש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן והקריב על זבח התודה ארבעה מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה שלשה מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין עשר חלות וכו'. עכ"ד. מעניינו ומהלכותיו של קרבן התודה. ויש להצביע על מבוכה גדולה המתרחשת בחג החירות. ישראל היו שרויים במצרים כחבושים בבית האסורים ונתן להם הי"ת דרור והוציאם ממצרים לחירות, ישראל חצו את ים סוף וירדו בו כפי שלא ירד שום יורד ים מעולם, לאחר שיצאו ממצרים ועברו את הים עוד המשיכו ללכת במדברות ארבעים שנה ואף בכלל זה נתרפאו כל החולים, הסומים האלמים החרשים החגרים והטיפשים לקראת ...

עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה אזוב מצורע ואזוב פסח במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון כפי שהיה במצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק, לפי שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגל...

הסבה וספקות הגמרא בפסחים, דף קח ע"א, אומרת כך, יין, איתמר משמיה דרב נחמן צריך הסיבה ואיתמר משמיה דרב נחמן אין צריך הסיבה ולא פליגי, הא בתרתי כסי קמאי והא בתרתי כסי בתראי. ממשיכה הגמ’ ואומרת, אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא, אמרי לה להאי גיסא תרי כסי קמאי בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות, תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה, מאי דהוה הוה, ואמרי לה להאי גיסא אדרבה תרי כסי בתראי בעו הסיבה, ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה, דאכתי עבדים היינו קאמר. ע"ש. הרי שהסתפקו בגמרא האם שתי הכוסות הראשונות טעונות הסבה או שמא השתיים האחרונות טעונות הסבה. בכל מקרה, מסקנת הגמרא היא דהשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי, אידי ואידי בעו הסבה, גם הראשונות וגם האחרונות. שאל הר"ן, הרי קי"ל בעלמא שבספק דרבנן הולכים לקולא, ואם כן היה צריך כאן להקל גם בשתי הכוסות הראשונות לא להצריך הסבה, שכן ספק אם הן חייבות בכך, ואח"כ להקל גם בשתי הכוסות האחרונות מאותו הטעם. השיב הר"ן בתחילה, שאכן הדין היה צריך להיות לקולא, אלא שמכיון שלא מדובר בטירחה הולכים בזה לחומרא, אך לאחר מכן הוסיף...

  הגדה של פסח ניסן תשפ"א אמרי האזינה ה׳ בינה הגיגי הכנת ליל הסדר יין יהדר אחר יין יפה למצות ארבע כוסות, ואם יש בנמצא יין אדום יפה כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו הלבן, מצוה בו יותר מבלבן, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום, ועוד לפי שיש בו זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי בני ישראל, ובמדינות שהאומות טפשים וסכלים להעליל עלילות שקרים נמנעו מליקח יין אדום לפסח. הכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה, ומודחות יפה, ויחזיק לכל הפחות רביעית. מצות המצות שהם לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה בשתי לילות הראשונות, נקראות מצות מצוה, וצריכין לעשותן לשם מצוה על ידי ישראל גדול בן דעת שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ואשה בת שנים עשר שנה ויום אחד. ובכל העשיות יאמר העושה "לשם מצת מצוה" אפילו בשאיבת המים. המהדרים אופין המצות של מצוה בערב פסח אחר חצות היום, שהוא זמן הקרבת קרבן פסח, וכיון שאז הוא אחר זמן איסור חמץ, טוב שיבטל בפירוש את הפירורים ויאמר בלשון שהוא מבין ענין זה: כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן הבצק שידבק בכלים אני מבטל ומפקיר אותם.  כרפס לצורך טיבול הראשון שהוא כרפס נוה...