ימין מקרבת בואתחנן (פרק ד פסוק מד), וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ע"כ. ולשון הכתוב טעונה ביאור, מדוע נקט במונח שימה ולא כתב אשר נתן משה או אשר ציווה. וידועים דברי הגמרא במסכת יומא (דף עב ע"ב), אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמה דמותא. ע"ש. ודברי רבי יהושע משברי גגות, כיצד ייתכן שהתורה באיזו צורה ובאיזה הקשר נעשית לו סם מיתה. עוד צריכים ביאור דברי רבא גופא, מה הפשט בכך שמי שאומן לה עבורו זה סם החיים ולמי שלא אומן סם המוות. מה לאומנות ולהר סיני. ואחר כל זה והדמיון על דרך הדרש בין המילה שם לסם, אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואכתי יש ליתן טעם ותבלין מה משמעות הלשון המיוחדת אשר שם משה. בגמרא בשבת (דף פח ע"ב), אמר רב חננאל בר פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר, למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. ע"ש. והנה סנטימנט דברי הגמרא ד...

הדברות והמצוות בואתחנן (פרק ה מפסוק א), ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכו'. אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו'. ע"כ. וממשיך עד סוף הפרק עם עשרת הדברות ובהתייחסות אל המאורע, ובפרק ו (מפסוק א) חוזר משה אל נאום המצוות שהחל בפרק ה ואומר, וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר ציווה אלוקיכם ללמד אתכם לעשות וכו'. עשרת הדברות, כידוע, כבר נכתבו בתורה בספר שמות, בפרשת יתרו (פרק כ). אם כן, יש להבין מה המשמעות של החזרה על הדברים שנית, ומה עניינם דווקא לכאן, בפתח הנאום של משה אל עם ישראל המתייחס למצוות. בבבא קמא, דף נד ע"ב, נאמר, שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא, מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב, אמר לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אזל לגביה א"ל ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום א...

העוסק במצווה פטור מן המצווה בואתחנן ( פרק ו פסוק ז ), ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך . ע " כ . במשנה בסוכה ( פרק ב משנה ד ) שנינו , שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה . כלומר , אנשים ההולכים בדרך כדי לקיים מצווה , כגון ללמוד תורה או כדי להקביל פני רבם , לפדות שבויים וכדו ', פטורין מן הסוכה , וטעם הדבר הוא משום שהעוסק במצווה פטור מן המצווה . ובררה הגמרא ( דף כה ע " א ) מניין למדנו דין זה שהעוסק במצווה פטור מלקיים מצווה אחרת , וענתה , בשבתך בביתך פרט לעוסק במצווה , ובלכתך בדרך פרט לחתן , כך שלא רק טירחה ממשית במצווה פוטרת אלא אף חתן היושב בטל ואינו עסוק במצווה אלא רק טרוד במחשבת מצווה פטור . ע " ש . התוספות ( ד " ה שלוחי ) הביאו את דברי רש " י כי ההולכים בדבר מצווה פטורים מן הסוכה אפילו בשעת חנייתן , וכתבו דבאמת כן משמע ששלוחי מצווה פטורים מסוכה בין ביום ובין בלילה אע " פ שאינם הולכים אלא ביום , שאילו היו הולכים...