ועתה כראובן ושמעון בויחי (פרק מח פסוק ה), ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצריימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ע"כ. הרי יעקב מרומם את יוסף ומעמיד את בניו באותה המדרגה כמו שני השבטים, ראובן ושמעון. ולמעשה מכבד במעשה זה גם את רחל אימנו, שכעת מניין השבטים יוצאי חלציה עולה לשלושה, רבע מכלל שנים עשר השבטים, שבט אחד יתר על כל אחת מן הפלגשים, ואולי אף על חשבון אחד משבטיה של לאה, לוי, וכדברי הרמב"ן בפרשת קורח (במדבר פי"ז פי"ז) שכאשר מונים את מנשה ואפרים בנפרד אין מונים את שבט לוי. אפרים ומנשה כראובן ושמעון ובמקום לוי. והנה, נסתפקו בתלמודא דבבא בתרא (דף קכג ע"א) בדין הבכור לקבל פי שניים, האם הכוונה לפי שניים מכל אחד מהאחים בנפרד או פי שניים מכולם יחד. רוצה לומר, אם היו חמישה אחים יורשים שש מאות שקלים, האם הבכור מקבל מאתיים וארבעת האחרים חולקים ארבע מאות, או שמא הבכור מקבל ארבע מאות, פי שניים מכל השאר שצריכים לחלוק במאתיים. דנה בזה הברייתא ומסיקה מן הכתוב והיה ביום הנחילו את בניו (דברים פכ"א פט"ז) שהתורה ריבתה נחלה אצל שאר האחים והב...

ברוך שם יעקב ומשה בויחי (פרק מט פסוק א), ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ע"כ. מביא רש"י, ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים. עכ"ד. והדברים מובאים בגמרא במסכת פסחים (דף נו ע"א), ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.  וממשיכה הגמרא, אמרי רבנן היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי, אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה להביא בחשאי, אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין ובנהרדעא דליכ מינין עד השתא אמרי לה בחשאי. ע"כ. כלומר, כמו בת המלך שאוכלת המאכלים בהסתר משום שהיא צריכה את המאכלים אך מצטערת שהדבר יתג...

כברכתו ברך אותם בויחי (פרק מט פסוק כח), כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם. ע"כ. אשר דיבר להם אביהם, מבאר רש"י, שיש מהם שלא ברכם אלא קינטרן, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע. והמשיך וביאר במה נתברכו כולם, ברך אותם, לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותן. ע"ש. הרי כל ברכה שנתברך בה שבט, נתברכו בה כולם. גור אריה יהודה, אך גם גור אריה ראובן, שמעון, דן, בנימין והשאר. נפתלי איילה שלוחה, וכך גם יהודה, אשר, זבולון, יוסף והשאר. וצריך להבין את עניין הדיבור שנידבר בו כל אחד והפך לנחלת וברכת הכלל. אם לא רק יהודה הוא אריה, אלא גם יוסף וזבולון, מדוע נתלתה ברכת אריה ביהודה ומה משמעותה. יתר על כן, ראובן, שמעון ולוי לא ברכם אלא קינטרם, כלשון רש"י, ומה יש להכליל את פחז כמים אל תותר ובסודם אל תבוא נפשי אל שאר השבטים. מה להם ולזה, מה עניין ברכה יש בזה....

קנאות שמעון וקנאות לוי בויחי (פרק מט מפסוק ה), שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם וכו׳, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ע״כ. ופרש״י, אחלקם ביעקב, אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במניין השבטים והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד. וביאר בשפתי חכמים ע״פ המהרש״ל, דלפירוש הראשון קשה דמילא מובן מהו אחלקם ביעקב, שלא יהיה לוי במניין השבטים, אבל לא ברור מהו ואפיצם בישראל. לכן הביא הפירוש השני שמסביר גם מהו ואפיצם בישראל. ואולי היה ניתן לומר שהפירוש הראשון מסביר רק את המילים אחלקם ביעקב והפירוש השני משלים לו ומסביר את המילים ואפיצם בישראל, אלא שרש״י לא הציג את הדברים כך, שכן כתב שהפירוש השני הוא דבר אחר מהראשון, דהיינו בא במקומו ולא משלים לו. והיינו משום שהפירוש השני מסביר גם מהו ואחלקם ביעקב, דהחלוקה נעשית על ידי שמפיץ את שמעון ולוי בישראל, וכיוון ששני הדברים מוסברים היטב ע״י הפירוש השני, שוב אין טעם לומר שהוא בא להסביר רק דבר אחד ולהשלים את הראשון. ועל כל פנים, מבואר בזה שעבור כל...

  עמלק ומלכות בויחי (פרק מט פסוק ח), יהודה אתה יודוך אחיך ידיך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך. ע״כ. וכמה טעמים נאמרו מדוע דווקא יהודה, שאינו בכור ליעקב ואינו בן לרחל, זכה במלכות. וכך אמרו חז״ל בתוספתא בברכות, פרק ד הלכה טז, מפני מה זכה יהודה למלכות, אמרו לו מפני שהודה בתמר וכו׳ אמר להם, וכי נותנין שכר על העבירה, אמרו לו, אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה, שנאמר מה בצע וכתיב לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמר להן, דיה להצלה שתכפר על המכירה, אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני הענווה, שנאמר ועתה חשב נא עבדך וכו׳. אמר להם, ולא ערב הוא וסופו של ערב לצאת ידי ערבותו, אלא מפני מה זכה יהודה למלכות, ילמדנו רבינו, אמר להם, מפני שקידש שמו של הקב״ה, שכשעלו שבטים ועמדו על הים, זה אומר אני יורד וזה אומר אני יורד, קפץ שבטו של יהודה וכו׳. ע״ש. הרי שהעלו חז״ל כמה הסברים לכך שזכה יהודה למלכות. מפני שהציל את יוסף ממיתה, מפני הענווה או מפני שקידש שם שמים, ודנו בהם. המשך חכמה הציע טעם נוסף. הנה, בשמואל א (פרק טו פסוק ד) נאמר, וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים מאתיים אלף רגלי ועשרת אלפים א...

  מכניזם הסכם יששכר וזבולון בויחי (פרק מט פסוק יג), זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון. ע״כ. ופרש״י, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, והוא שאמר משה שמח  זבולון בצאתך ויששכר באהליך, זבולון יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים. עכ״ד. ובפרשת וזאת הברכה (פל״ג פכ״ח) כתב שעשו יששכר וזבולון שותפות, וכ״א במדרש בפרשתנו,   קדם זבולון ליששכר, ולמה, שזבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, עשו שותפות ביניהם שתהא פרקמטיא של זבולון ליששכר. ע״כ. וצריך להבין מהו בדיוק המכינזם של הסכם זה בין יששכר לזבולון, הקרוי במדרש שותפות, כי לא ברור מהו טיבו, רוצה לומר, האם מדובר באיזה עניין סגולי, או שמא בשותפות דומה לזו הקיימת בממונות וכדו׳. הרמ״א (יו״ד ריש ס׳ רמו) כתב, דיכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עימו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו. עכ״ד. דהיינו שמועיל הסכם יששכר וזבולון על העתיד גרידא ולא על העבר, ולכאורה מקור לרמ״א היא הגמרא בסוטה (דף כא ע״א), דאמרו חז״ל אם יתן ...

  על ידיים וברכיים בויחי (פמ״ח פי״ב עד פי״ד), ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה וכו׳ וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל ידיו כי מנשה הבכור. ע״כ. וצריכים ביאור שני פרטים במעשה, א׳ לשם מה שיכל יעקב ידיו, והלא יכול היה להחליף את מיקום הבנים, וב׳ מהי משמעות הברכיים הנזכרות. גופא בטעם ששיכל יעקב ידיו, כבר נתחבטו המפרשים, וכ״כ החזקוני וז״ל, שיכל את ידיו, עשה עניינו בהשכל ובחוכמה, שמן הדין היה לו להפוך הבנים לפי מה שהיה בדעתו לתת אפרים לימינו ומנשה לשמאלו, והוא עשה ההשכל והחוכמה בידיו, שלא רצה לבייש מנשה כי הוא היה הבכור וצריך לחלוק לו כבוד קצת. עכ״ל. דהיינו שיכל שלא מלשון שילוב, כפי שהעלנו בראשונה, כי אם מלשון שכל ותבונה, שלא לפגוע במנשה, ובזה מיושבת התמיהה אמאי לא החליף את מיקום הבנים. והנה משמעות הנחת הידיים על ראש המתברך, הינה כלי להעברת סמכות או ברכות, וכ״כ בעל הפנים יפות, שהנחת ידיו על ראשם הוא לעשות אותם כלי לקבל הברכה, והיינו דפרש״י גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, שעתיד גדעון לצאת ממנו דכ״ב ה׳ עמך גבור החיל, והגבורה הוא בחינת שמאל, ...