זו תורה וזו שכרה בנשא (פרק ה פסוק כח), ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ע"כ. ואמרו במשנת סוטה (דף כ ע"א), אם יש לה זכות הייתה תולה לה, ופרש"י, תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע, ונקתה על ידי זכויות כדי זריעת זרע תשעה חודשים ויש אומרים יותר. עכ"ד. ובסוגיית הגמרא (שם בדף כא ע"א) הרחיבו וביררו בעניין אותה זכות וא"ד, זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, כלומר, שאין נשים מצוות במצוות תלמוד תורה דכתיב ביה ולמדתם אותם את בניכם (דברים פי"א פי"ט), בניכם ולא בנותיכם (קידושין דף כט ע"ב), וזכות מי שאינו מצווה ועושה פחותה ואין לה מקור שמגינה, וממשיכה הגמרא, אלא זכות דמצווה, זכות דמצווה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצווה ותורה אור, תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור, את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם וכו', רבינא אמר לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועו...

תברכו באהבה בנשא (פרק ו פסוק כג), דבר אל אהרן ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם. ע"כ. ובפסוק כז, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. ע"כ. וכתב רש"י, ואני אברכם, לישראל ואסכים עם הכהנים, דבר אחר, ואני אברכם לכהנים. עכ"ל. ויעויין בסוגיית חולין (דף מט ע"א) כעין הדברים האלו, ישמעאל כהנא מסייע כהני וכו' רבי ישמעאל אומר וכו' כהנים מברכין לישראל והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים, רבי עקיבא אומר כהנים מברכין לישראל והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם. ע"ש. הרי שתי דרכי הבנה בזהות המברכים בברכת הכהנים, האם הכהנים הם המברכים את ישראל או שמא הקב"ה מברך באופן של אשרור והסכמה למילות הכהנים הנוכחים במעמד הברכה. ויש לתמוה על הפירוש האחד ולהקשות על הפירוש האחר. אם הכהנים הם המברכים את ישראל, צריך להבין את המנגנון ואת משמעות הדבר שהכהנים מברכים, שהרי ודאי כוח הברכה בסופו של דבר אינו אלא ביד ה'. אם הי"ת האציל כוח ברכה בידי הכהנים במעמד הברכה, יש לברר מה ערך מוסף יש בכך ומה מעורבות הכהנים במעמד באה לסמל. ואם כהבנה האחרת שהקב"ה הוא המאשרר או המברך, ...

איסורי חפצא, גברא ונזירות בנשא (פרק ו פסוק ב), דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. ע"כ. וממשיכה התורה ומפרטת את דיני הנזיר ופרטיהם, מיין שכר יזיר, מחרצנים ועד זג לא יאכל, תער לא יעבור על ראשו ועל נפש מת לא יבוא וכו'. איתא בריש נדרים (דף ב) במשנה, כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות, ופרכינן עלה בגמ', מאי שנא גבי נזיר, במסכת נזיר, דלא קתני להו לכולהו, ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו, וענתה הגמ', משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין, וכיון דתני תרתין תני לכולהו. ממשיכה הגמ' ואומרת, וליתני כנוי שבועות בתר נדרים, וענתה, איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא. ע"ש. הרי שהבחינה הגמ' בין שני סוגי איסורים, איסור שבחפצא ואיסור שבגברא, ושייכה את הנדרים והחרמים לסוג הראשון ואת השבועות לסוג השני. כך יישבה הגמ' את הסיבה להקדמת החרמים והצמדתם לנדרים, קודם לשבועות ולנזירות. נראה לבאר את מהות ההבחנה בין איסורים התלויים בחפץ לבין א...

  הרהור בלב, כפרה וצדיקות בנשא (פרק ה פסוק ז), והתוודו את חטאתם אשר עשו. ע״כ. ע״פ פסוק זה מנה ספר החינוך, במצווה שסד, את הוידוי בפה בעת התשובה כאחת המצוות. אדם שעשה תשובה אך לא התוודה בפיו, המנחת חינוך דייק מלשון ספר החינוך שבמקרה כזה אמנם ביטל את מצוות העשה של וידוי בפה, אך מאידך גיסא, מלשון הרמב״ם דייק המנחת חינוך להיפך, שהוידוי בפה מעכב את עצם התשובה. ויש לדון בסברא, מהו הצד שחסרון בוידוי בפה מעכב את התשובה, ויש לומר, שכל עוד אדם לא אומר בפירוש חטאתי, ישנו עוד מקום גלוי או נסתר בליבו בו משכנע עצמו בצדקת דרכו, ולכן אין זו תשובה שלמה כל עוד לא התוודה בפיו. והקשה המנחת חינוך על שיטת הרמב״ם, הרי במסכת קידושין (דף מט) מבואר, שהמקדש אשה ואמר על מנת שאני צדיק גמור, אפילו היה רשע גמור הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בליבו, ומהא מוכח שהרהור תשובה מועיל בלחוד גם ללא וידוי בפה, וזאת שלא כדעת הרמב״ם הסובר שהוידוי מעכב את עצם התשובה. ותירץ המנחת חינוך, שאמנם מוכח מדברי הגמ׳ שאדם יכול להיות צדיק גמור אם הוא מהרהר תשובה בלבו, אך אין מכך ראיה שהתכפרו עוונותיו, שכן הלשון צדיק גמור היא תיאור של מדר...

  הרואה סוטה יזיר עצמו בנשא (פרק ו פסוק ב), איש או אשה כי יפליא וכו׳. ע״כ. וכתב רש״י ז״ל, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. עכ״ל. ההגיון בדבר, שכתגובת נגד למעשה הסוטה יעשה הרואה מעשה נזירות, דחטאה של הסוטה מנוגד הוא לשכל ולאנושיות, וכמו כן גם פרישותו של הנזיר מנוגדת לשכל האנושי, ואם כן, כמו שהעולם נוהג בניגוד לשכל ולנימוס בענייניו השפלים, כתגובה לכך יש לנהוג בעניינים שבקדושה בניגוד לשכל, ולהתרחק מן השפלות עד לקיצוניות, על    ידי הוספת גדרים וסייגים. והנה לפי סדר מסכתות הש״ס קודמת מסכת נזיר למסכת סוטה, ופירשה הגמ׳ טעמו של דבר, כפי שהביא רש״י, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, אך צריך להבין מדוע שונה הסדר בתורה שבעל פה, בסדר המסכתות, מאשר הסדר שבתורה שבכתב, שבה נאמרה פרשת סוטה לפני פרשת נזיר. והתשובה לכך, דלכתחילה הדרך להגיע אל הקדושה, אל הנזירות והפרישות, היא ע״י קיום מושלם של סור מרע ועשה טוב (תהילים פרק לד פסוק טו), כלומר, להיווכח בראיית הרע והכרתו, כגון ראיית סוטה בקלקולה, ואז להתרחק ולפרוש ממנו ולהזיר עצמו כל הדרך...

סבורים שהוא נביא בשופטים (פרק יג פסוק ט), שמפטירים אחר פרשת נשא, כתוב, וישמע האלוקים בקול מנוח ויבוא מלאך האלוקים עוד אל האשה והיא יושבת בשדה ומנוח אשה אין עימה. ע״כ. יש להבין מדוע נתגלה המלאך אל אשתו של מנוח ולא אל מנוח עצמו, והרי כבר נתגלה אליה כבר לפני כן, בפסוק ג, וירא מלאך ה׳ אל האשה ויאמר הנה את עקרה וכו׳, ועתה הנה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר וכו׳, ואף אמר לה כל שצריכה לדעת. מנוח לא שמע זאת, ולכאורה אליו היה צריך להתגלות. בנוסף, לאחר שהתגלה המלאך בתחילה אל האשה והלכה וסיפרה למנוח בעלה, התפלל מנוח לה׳ שהמלאך יתגלה פעם נוספת כפי שאכן קרה. כלומר, המלאך התגלה בגלל תפילתו של מנוח, כך שתמוה אף יותר מדוע לא התגלה אליו אלא אל אשתו. עוד צ״ת, מה שכתוב בפסוק י, ויקם וילך מנוח אחרי אשתו, ודרשו חז״ל בברכות (דף סא ע״א) שהלך אחרי דבריה ואחרי עצתה, והרי שום דבר ושום עצה לא היה לכאורה של האשה. את הכל אמר המלאך לאשה והיא אמרה זאת למנוח, ובכלל, אחר כך חזר ואמר המלאך ישירות למנוח מה עליהם לעשות. ויש לומר, שהנה דרשו חז״ל, ומראהו כמראה מלאך האלוקים, כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך, והקב״ה רצה שיחשבו...