איש כי ידור קונם שלא אוכל במטות (פרק ל פסוק ג), איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. נדר, מסביר רש"י, האומר הרי עליי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. וממשיך ואומר רש"י, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור איסר, את המותר ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו, פירוש, כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין. עד כאן דברי קודשו. רש"י פירש כי נדר הוא שיאמר הרי עליי קונם שלא אוכל, ומעיר הרמב"ן, ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו בנדרים (דף ב ע"ב) דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עליי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עליי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. עכ"ד. הרא"ם, מנגד, העיר על דברי הרמב"ן וא"ד, ואני תמיה מאוד וכי על דעתו שרש"י ז"ל דנהירן ליה שבילי דכולי תל...

בגדרי נדרים  במטות (פרק ל פסוק ג), איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. בריש מסכת נדרים, פתח הר"ן והציג את גדרי הנדר. וכך כתב, נדר הוא באחד משני עניינים, אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח, ובעניין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו, ואיסורו כולל כל אדם, או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים, ובעניין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שווה לכל ומסכת זו היא בעניין נדרי איסור וכו'. ונדרי איסור הם באחד משלושה דרכים, עיקר הנדר וכינויו וידות. עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עליי, ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה, אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתיים בתרא (שבועות דף כ ע"ב), מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור, כלומר, שאע"פ שנדר חל בלא התפסה, אפילו הכי אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, הלכך, היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עליי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא,...

  גרונו של משה במטות (פרק ל פסוק ב), וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציווה ה׳. ע״כ. וכתב על כך רש״י בשם הספרי, זה הדבר, משה נתנבא בכה אמר ה׳ כחצות הלילה והנביאים נתנבאו בכה אמר ה׳, מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר. עכ״ד. ופירשו המפרשים את המשמעות של לשון זה הדבר שבה נתייחד משה יותר מן הנביאים, שזה הדבר הוא כאילו באים הדברים ממש מפי השכינה. כלומר, כשמשה נתנבא, דומה הדבר שהדברים הבאים מגרונו של משה הם דברי השכינה עצמם. בלשון כה אמר ה׳, מנגד, יש רק אזכור שה׳ אמר דברים שהם כמו הדברים האלו, אבל הדברים האלו ממש, פיזית, גלי הקול, אינם באים מה׳ אלא מהנביא. ומדוע זכה משה לכך שכאילו דיברה השכינה מגרונו, אפשר לבאר ע״פ דברי המקובל הרמ״ע מפאנו. הרמ״ע מפאנו כתב, כי כל הנשמות היו תלויות באדם הראשון כשאכל מעץ הדעת,    יש בפיו ויש בראשו, וכולם שמעו והלכו אחר עצת חווה ונהנו מאותה אכילה. משה, היה תלוי באדם הראשון בצווארו במקום הקנה, מקום שלא נהנה כלל מאותה אכילה, שהקנה אין בו לא אכילה ולא שתייה. כך לדבריו. לכן הייתה השכינה מדברת מגרונו של משה, כלומר, דווקא אצל משה ודו...

  חמלה או תכסיס במטות (פרק לא פסוק ז), ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה׳ את משה. ע״כ. הנה המילים כאשר ציווה ה׳ את משה רומזות לציווי מיוחד נוסף הקשור למלחמה ולמצור, כפי שכותב הרמב״ם בהלכות מלכים (פ״ו ה״ז) וז״ל, כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלוש רוחותיה, ומניחין מקום לברוח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר ציווה ה׳ את משה, מפי השמועה למדו שבכך ציווהו. עכ״ל.   והנה, הרמב״ם בספר המצוות לא מנה ציווי מיוחד זה כמצוות עשה, ולעומתו הרמב״ן בהערותיו על ספר המצוות פליג וס״ל שיש למנות הציווי כעשה. בספר משך חכמה ביאר את מחלוקתם כך, לפי הרמב״ן, ההלכה שצריך להניח רוח רביעית, נובעת מטעמי הצלה ושלום, ואילו הרמב״ם סובר שהלכה זו נועדה לייעל את המלחמה, ולכן לא החשיב זאת כמצוות עשה, ובלשון המשך חכמה, וטעם פלוגתתם, דהרמב״ן סובר דכמו דהיה מצווה לבקש לשלום, כן היא מצווה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח, אבל הרמב״ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו לימוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד ומהת...

שנים או שלושה עשר במטות (פרק לא פסוק ד), אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. ע"כ. וכתב על כך רש"י, לרבות שבט לוי. כלומר, שלמלחמה נגד מדיין נשלחו גם אנשים משבט לוי, אלף במספר, כפי שנשלחו מכל שבט אחר. והדברים על פניו מוקשים. לפי רש"י שהלכו מכל שבט, כולל שבט לוי, אלף איש, הרי שהלכו בסך הכל שלושה עשר אלף איש. אלף לשבט לשלושה עשר השבטים, בהתחשב בכך ששבט יוסף מתפצל לשבט מנשה ושבט אפרים. דא עקא, בפסוק ה נאמר במפורש וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא. שנים עשר ולא שלושה עשר. הרא"ם מיישב זאת, כפי המובא בשפתי חכמים. אפרים ומנשה, אומר הרא"ם, באמת נחשבים כשבט אחד לכל דבר, שבט יוסף, ואין להתייחס אליהם כשני שבטים. רק לגבי חלוקת הארץ ישנו דין מיוחד שלגביו ישנה הבחנה בין מנשה ואפרים שיחשבו לשבטים שונים. ואפשר לחשוב בכמה אופנים במה שונה חלוקת הארץ משאר העניינים, למשל משום שאופי הנחלה לה היו זקוקים בני מנשה היה אחר, שהרי נחלו חצי שבט המנשה, יחד עם בני גד ובני ראובן, מעבר הירדן המזרחי שם היו מרעות צאן, ושבט אפרים לא נחלו שם. ואפשר להאריך בזה אך אכמ״לֹ. מ...