חלומות והלכה סובייקטיבית

 חלומות והלכה סובייקטיבית

בתחילת פרשה מובאים חלומות פרעה ופתרונותיו של יוסף, שהיה בעצמו בעל חלומות, כך שהחלומות ופתרונותיהם מהווים ציר מרכזי בהשתלשלות האירועים של ירידת ישראל למצרים, וצריך לעמוד על טיב התוקף שיש לחלומות, אם יש, כי שמא אינם אלא אירוע פסיכולוגי חסר משמעות, ובכלל זה לדון האם שייכים או מחייבים במרחב הפרטי או הציבורי.

הנה קי״ל בנדרים (דף ח) שמי שנידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו, וביאר זאת הר״ן, לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם. עכ״ד. הרי שמ״ב שחלום הוא אמצעי אמין, ולכן נידוי שמתרחש בו הינו כנידוי רגיל, ואין מדובר בתופעה בעלמא חסרת משמעות, ולמעשה אפשר לומר שהחלום הוא מדיום שהקב״ה משתמש בו כדי להעביר אל האדם מסרים, כמו הכא שהחלום מגלה שבשליחות המקום נתנדה, ומיהו, בסוגיא משמע שלא מדובר אלא בדין מסופק, ולא זו בלבד אלא שהגמ׳ (שם) מציינת שהיתר הנידוי בחלום אינו תקף לפי שאי אפשר לחלום בלי דברים בטלים, על כן נראה בברור שאיכא כאן ספק, ולכן חוששים שהנידוי אמין, ובו בזמן חוששים שההיתר אינו אמין.

לגבי נדר בחלום כתב הר״ן כך, וצ״ע במי שנדוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני מנודה, ומסתבר לי דאע״ג דאמרינן הכא דמי שנדוהו בחלומו צריך היתר, אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר, דהכא היינו טעמא משום דאיכא למימר שמן השמים נדוהו, מה שאין לומר כן בנדר, אלא שראיתי לרשב״א ז״ל בתשובה (סי׳ תרסח) שמעשה בא לפניו והצריכו היתר. עכ״ד. דעת הר״ן מובנת, כי בניגוד לנידוי שנדוהו משמים כהלכה, כאן הנדר שנעשה על ידי האדם עצמו לא נעשה כהלכה, שהרי נדר של אדם צריך להעשות על ידי עצמו ולא על ידי שמים,  ובדעת הרשב״א אפשר לפרש בכמה דרכים, כגון שמשמים יכולים להחיל נדר עבור אדם, או שבחלום מתגלה רצונו האמיתי של האדם, ועיקר הנדר תלוי ברצונו, והא דבעינן הפלאה אולי סגי בהפלאה שחלם עליה, ואכמ״ל.

הצפנת פענח (סנהדרין דף לע״א) כתב לגבי צדקה כדעת הרשב״א, דאדם הנודר צדקה בחלומו ה״ז צדקה, עפמש״כ בברכות (דף נה ע״ב), א״ר יונתן אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו. ע״ש. דהיינו שהחלום מבטא רצון אמיתי של האדם, אולם בניגוד לנדרים שבהם יתכן שהדבר לא מספיק משום דבעינן הפלאה, לגבי צדקה, הוסיף וציין הצפנת פענח, ישנו דין של נדיב לב, שגם גמר בליבו מהני.

אכן, יש לציין שברמ״א ביו״ד סי׳ רנט מבואר אחרת, דמי שגילו לו בחלום שמעות כלשהן כבר נידבו בעבר לצדקה חלומו לא מעלה ולא מוריד, דהיינו שגם לולא החסרון של ההפלאה, לפי הרמ״א איכא חסרון שאמינות חלום הינה מפוקפקת.

בסנהדרין (דף ל ע״א) איתא, הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן, זה היה מעשה, ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ע״כ. דומה כי החסרון אין הכוונה שחלומות אינם אמינים, כי לא גרע זה מחלומות לגבי נידוי וכדו׳ כפי שנתבאר, ולא זו בלבד אלא שהכא איכא גם אינדיקציות טובות שמאוששות אמינות החלום, שכן כבר קודם לכן היה מצטער על מעות שהניח לו אביו, אלא יש לומר שמשום שאין חלום ללא פרטים בטלים יש כאן ספק, ולגבי ממונות אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, וגם מעשר שני נחשב לממון משום שקדושתו נובעת משייכות ממונית לגבוה המוציאה מידי חזקת השייכות הממונית לאדם, וכ״א בר״ן שם ובעוד מפרשים.

ואף כי החילוק הפשוט בין ספק איסור לספק ממון, שבראשון, בנידוי וכדו׳, הולכים לחומרא, ובאחרון, בממונות ואף במעשר שני, הולכים לקולא, לכאורה מתבקש בגמרא ומסתבר בסברא, הרי שאי אפשר להתעלם מלשון הגמ׳ בסנהדרין שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ומשמע שלחלום אין תוקף כלל, ולא שיש לו תוקף כספק ובממון אין מוציאין בספק, ומלבד זאת, הא ספק מעשר שני הוי ספק ממון אינו דבר פשוט, ויש החולקים על כך, וכן יתכן שהנדון הוא ממוני רק כאשר המעות היו אצל האדם ובחזקתו קודם לכן, אבל אם חיפשם אי שם ומצאם לא הוו בחזקתו ואין המעש״ש מוציא מידו, וזהו באמת האופן שכתב הרמב״ם.

על כן נראה שההתייחסות האמביוולנטית לחלומות, פרושה נעוץ בממדים הסובייקטיביים של ההלכה, כי נידוי, השלכותיו נוגעות רק לאדם החולם עצמו, ולכן הלה צריך לחשוש למה שהתרחש בחלום, ולעומת זאת, בכל עניין הנוגע לאחרים, גם אם אינו ממוני, כמו מעשר שני הנוגע לכל משום דיניו ואיסוריו, הסיבה שאין לחלום מעמד אינה משום היעדר אמינותו, אלא משום שבממד האובייקטיני של ההלכה, רוצה לומר ברשות הרבים, אין מעמד לחלומות, כי מעצם הגדרתם אינם שייכים אלא לממד הסובייקטיבי של ההלכה.

להבחנה זו ישנן משמעויות ונפקותות מענייניות רבות, כמו למשל שהמנודה בחלומו הנוהג בנידוי, אין מוטלת חובה על הציבור לנהוג כלפיו כבנידוי, ונפקותא נוספת לגבי התראה בחלום, שודאי אין לה מעמד כלפי בית דין, אבל אולי יש לה משמעות בעונשי שמים כי מדובר במישור הסובייקטיבי של בין אדם למקום, וכמו כן לנדר, שבועה או שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא שבחלום, יש להם עקרונית משמעות, כי מדובר בדין הנוגע רק לאדם ולא לסביבתו.

אמנם בנדר וכה״ג ישנן משמעויות לסביבה כאשר אוסר אדם חפץ על אחרים, אך במהותו נשאר הנדר במישור הסובייקטיבי, כי עצם חלות הנדר בחפץ של אדם היא משום שהחפץ נמצא באטונומיה שלו כך שיכול להחליט לגביו. 

דוגמא נוספת וחשובה היא הודאת בעל דין המועילה במקום שלא חב לאחרים, דהיינו כאשר הדין הוא סובייקטיבי כלפי המודה, אך לא מועילה כאשר חב לאחרים, דהיינו כאשר הדין הוא כלפי הרבים, דודאי גם כאשר חב לאחרים יש לו נאמנות מצד הסברא שהוא דובר אמת, שכן מדוע סתם ירע לעצמו, ורק מכיון שמדובר במעבר מהסובייקט לאובייקט אין להודאה משמעות, כי צריך דווקא שני עדים.

אכן, יש לציין שישנם מפרשים שרצו לומר שכאשר חב לאחרים אינו נאמן מסברא, כי אפשר שמרע לעצמו משום שרוצה בחובתם של האחרים עד למאוד, ומיהו הדבר רחוק ואינו מסתבר כלל: