מוכתר בתורה בוזאת הברכה (פרק לג פסוק ד), תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב. ע"כ. אבל במסכת אבות (פרק ב משנה יב), רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ע"ש. אומרים המפרשים, שלא תאמר הואיל ואבי חכם ואבי אבי חכם תורה חוזרת לאכסניא שלה ואיני צריך לבקש אחריה, לכן צריך אתה להתקין עצמך ללמוד. וצריך להבין, שהרי הכתוב כן התייחס לתורה כאל ירושה, מורשה קהילת יעקב, היפך דברי ר' יוסי שאינה ירושה לך ואינה חוזרת אחריך מאליה. בגמרא בסנהדרין (דף צא ע"ב), אמר רב יהודה אמר רב, כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית. ע"ש. הרי התורה היא ירושה של כל תלמיד ותלמיד, ולא זו בלבד שהתורה שייכת לו אלא שהדבר נכון עוד לפני שהתלמיד למד את התורה, כך שהרב המונע מללמד את ההלכה כגזלן ייחשב, משל היה גוזל את החנית מיד המצרי (שמואל ב פכ"ג פסוק כא). ובגמרא בקידושין (דף לב ע"א וע"ב), בסוגיית הרב שמחל על כבודו, מביאים ראיה מהקב"ה שמחל על כבודו, ושואלים...

שמאל דוחה וימין מרפאת בשופטים (פרק יז פסוק יא), לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם מהלכות ממרים (פרק א ה"ב), כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל וכו' והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך וכו'. עכ"ד. פשט הדברים, אם כן, שלצד החיוב לקיים את מצוות התורה, ישנו חיוב נוסף לשמוע לדברי חכמים כך שהעובר על דבריהם עובר על הכתוב על פי התורה אשר יורוך תעשה ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. וניחזי אנן, אדם שמקיים מצווה מן התורה ובאותה שעה עובר על גזירת חכמים, הרי יש בידו מצווה ועבירה. את המצווה שבא לקיים אוחז בידו האחת, באותה שעה שבידו האחרת מקלקל קלקול נפרד ועובר על דברי חכמים. אלא שבמצוות סוכה אנו רואים לכך דוגמא נגדית. בדף ג ע"א נדונה מחלוקת בית שמאי ובית הלל שבמשנה (פ"ב מ"ז), מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, ופלוגתתם בסוכה גדולה היא שלבית שמאי גוזרים משום החשש שמא יימשך אחר שולחנו ולבית הלל לא גוזרים. ובפ...

מי מטהר בעקב (פרק י פסוק טז), ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד. ע"כ. ערלת לבבכם, מפרש רש"י, אוטם לבבכם וכיסויו. עכ"ל. ובשפתי חכמים, כיסויו שהוא איטומו. רוצה לומר, על ישראל מוטל להסיר את כיסוי הלב והסרה זו לבסוף תובילם אל דרך הישר ואל (פרק יא פ"א) ואהבת את ה' אלוקיך ושמרת משמרתו וכו'. ואכתי יש להבין את דרך פעולת המנגנון. מה בכך שהלוט מוסר מן הלב, והרי הלב עצמו הוא לב חוטא, ח"ו, וגם אם מסלקים את כל החסמים, האדישות וקשיות העורף, סוף סוף ביחס לקלקול הפושה בלב לא נצטוונו בכתובים להסיר או לשנות דבר. בפרשת ניצבים ג"כ נזכרת פעולת המילה בעניין דומה אך בשינוי רב. בפרק ל (פסוק ו), ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך וכו', וכל זאת לאחר שכבר (בפסוק ב) ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו וכו'. ע"ש. את המילה הזו הקב"ה עושה ולא ישראל נצטוו בה כמו ומלתם את ערלת לבבכם, וצ"ב מדוע נשתנתה מילה אחת מחברתה. כמו"כ, בפרשת עקב נצטוו ישראל למול את ערלת ליבם, בעוד בפרשת ניצבים מל ה' אלוקיך את לבבך, הלב עצמו ולא ערל...

אם כבנים בהאזינו (פרק לב פסוק ו), הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. ע"כ. הלוא הוא אביך קנך, מבאר רש"י, שקנאך, שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה. עכ"ל. לשון קניין, לשון קינון ולשון תקנה, ומתי קנאם, כאשר הוציאם מארץ מצרים נעשו לו בני ישראל לעבדים (ויקרא פרק כה פסוק נה). והנה, מובן כיצד הקב"ה מתקן את ישראל בכל מיני תקנה ומיישר דרכיהם, אך כיצד הוא מקנן ומגדל אותם כפי שהציפור עושה לגוזליה בה בשעה שעם ישראל הם עבדיו וקניינו. וגם אם תאמר שבניית הקן אינה מתארת יחס של קירבה והורות אלא רק מציאות שבה הקב"ה נותן לעמ"י בית ונחלה, בכל זאת קשה ממילת התורה קודם לכן, אביך. כיצד אבהות וקניין הולכים בחדא מחתא, והרי הם לכאורה תרתי דסתרי. בגמרא בקידושין (דף לו ע"א), בנים אתם לה' אלוקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרויים בנים דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר בנים סכלים המה ואומר בנים לא אמון בם ואומר זרע מרעים בנים משחיתים ואומר והיה...

שירה בפיהם בוילך (פרק לא פסוק יט), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ע"כ. השירה הזאת, מבאר רש"י, היא שירת האזינו, האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו. אם כן, הקב"ה מצווה למשה לכתוב את שירת האזינו, ללמדה את בני ישראל ולשים אותה בפיהם, וכל זאת למען תעמוד השירה כעדות בבני ישראל. וממשיך הכתוב על דרך זו שהשירה עומדת כעדות (בפסוק כא), והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, ומשה מבצע את ציווי ה' כדכתיב (בפסוק כב), ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל. ע"ש. בנדרים, דף לח ע"א, אמר ר' יוסי בר' חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתוב לך פסול לך וכו', משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו', ושואלת הגמרא מהא דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ומשמע שהתורה מיועדת גם לבני ישראל, ועונה הגמרא, השירה לחודה. ממשיכה הגמרא ושואלת, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, ומבאר הר"ן, אי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא, ועל כן חוזרת בה הגמרא, אלא פילפולא ...

נקי ושמח בכי תצא (פרק כד פסוק ה), כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. ע"כ. כתב רש"י, לכל דבר, שהוא צורך הצבא, לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי כהן, כגון בנה בית ולא חנכו או ארס אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים. עכ"ל. ומקורו במשנה במסכת סוטה (דף מג ע"א), אלו שאין זזין ממקומן וכו' הנושא את ארוסתו וכו' אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים. ע"ש. מוסיף רש"י ומביא את הדברים המופלאים, גם הם נזכרים במשנה בסוטה (שם), יהיה לביתו, אף בשביל ביתו, אם בנה בית וחנכו ואם נטע כרם וחללו אינו זז מביתו בשביל צורכי המלחמה, לביתו זה ביתו, יהיה לרבות את כרמו. עכ"ד. לא רק הנושא אשה יהיה נקי לשנה אחת אלא אף מי שחנך בית או חילל כרם אינו זז ממקומו ואפילו אינו מסייע למלחמה בפעילויות העורפיות, לספק מים ומזון או לתקן את הדרכים, סיוע ששלושת החוזרים לאחר דברי הכהן במערכות המלחמה, הבונה וטרם חנך, הנוטע וטרם חילל והמארס וטרם לקח, חייבים לקחת בו חלק. וצריך ביא...

ערבים לזה ובזה בכי תבוא (פרק כז פסוק ט), וידבר משה והכוהנים הלויים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך. ע"כ. במעמד הברית של הר גריזים והר עיבל עם ישראל נתייחד בבחינת עם אחד, וכמאמר רש"י בסנהדרין (דף מג ע"ב) וכיו"ב בפרשת ניצבים (פכ"ט פכ"ח), שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה וכו' ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו. עכ"ד. בריתות והתחייבויות לרוב ניתנו במעמד הר גריזים והר עיבל, כפי שאומרת הגמרא בסוטה (דף לז), ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו' הרי שש עשרה, כלומר, ארבעה מינים של ברוך ושל ארור עבור כל אחת מארבע הפעולות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וממשיכה הגמרא, וכן בסיני וכן בערבות מואב וכו' נמצא ארבעים ושמונה בריתות על כל מצווה ומצווה, דהיינו שלושה מקומות, הר גריזים והר עיבל, סיני וערבות מואב, שבכל אחד מהם כרתו שש עשרה בריתות. ר' שמעון מוציא הר גריזים והר עיבל ומכניס אוהל מועד שבמדבר וכו'. ר...

סנפיר ויאדיר בראה (פרק יד פסוק ט), את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו. ע"כ. בחולין (דף סו ע"ב) וכן בנדה (דף נא ע"ב) שנינו, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ושואלת הגמרא, מכדי אקשקשת קא סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, ועונה, אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. וממשיכה הגמרא, והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא, דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, כלומר, מאחר שאנו יודעים שקשקשים הם לבוש ולכן אנו משייכים את הקשקשים ללבוש ואת הסנפיר לאיבר השיוט, הדרא קושיא לדוכתא ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר. מסיימת הגמרא, אמר רבי אבהו וכן תנא דברי רבי ישמעאל, יגדיל תורה ויאדיר. ע"ש. כלומר, על דרך שאומרים בכמה מקומות מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, או משום עניין כללי בריבוי מילות התורה אף מעבר למינימום ההכרחי, או כדי להדגיש שהקשקשת אינה הסנפ...

ימין מקרבת בואתחנן (פרק ד פסוק מד), וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ע"כ. ולשון הכתוב טעונה ביאור, מדוע נקט במונח שימה ולא כתב אשר נתן משה או אשר ציווה. וידועים דברי הגמרא במסכת יומא (דף עב ע"ב), אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמה דמותא. ע"ש. ודברי רבי יהושע משברי גגות, כיצד ייתכן שהתורה באיזו צורה ובאיזה הקשר נעשית לו סם מיתה. עוד צריכים ביאור דברי רבא גופא, מה הפשט בכך שמי שאומן לה עבורו זה סם החיים ולמי שלא אומן סם המוות. מה לאומנות ולהר סיני. ואחר כל זה והדמיון על דרך הדרש בין המילה שם לסם, אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואכתי יש ליתן טעם ותבלין מה משמעות הלשון המיוחדת אשר שם משה. בגמרא בשבת (דף פח ע"ב), אמר רב חננאל בר פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר, למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. ע"ש. והנה סנטימנט דברי הגמרא ד...

חינם ואני קובע בדברים (פרק א פסוק יב), איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. ע"כ. וידוע כי השבת בה נקראת פרשת דברים היא שבת חזון, השבת האחרונה מבין תלתא דפורענותא שלאחריה מתחיל השבוע שבו חל תשעה באב. ועוד נזכר בפרשה בתוכחת משה רבינו (פסוק כב), ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן וכו'. ע"כ. הרי חטא המרגלים, וכתיב, אומרת הגמרא במסכת תענית (דף כט ע"א), ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות. ע"ש. חטא המרגלים אליו מתייחס משה רבינו אירע בתשעה באב ומתקשר אל גזירת הצרות שחלו בעתיד באותו היום. פשט התלמוד הוא שהואיל ובני ישראל בכו בהקשר למעשה המרגלים, על דרך מידה כנגד מידה ישובו ויבכו בעתיד בגין חורבן בית המקדש. ומדוע מלכתחילה הבכיה של אותו לילה טעונה עונש, זאת מנמקת הגמרא על ידי הקביעה שהייתה זו בכייה לחינם, שכן הארץ אשר עברו המרגלים לתור אותה טובה היא מאו...

הברכות וסדרן בוזאת הברכה (פרק לג מפסוק ו), יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון. לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן. וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו. בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול. ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קודקוד. וירא ראשית לו ...

זכור התבונן ושאל בהאזינו (פרק לב פסוק ז), זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ע"כ. על פניו נראה כי הפסוק כפול ומכופל. כפול באומרו זכור ימות עולם ושוב בינו שנות דור ודור, ומכופל באומרו שאל אביך ויגדך ושוב זקניך ויאמרו לך. וצריך להבין מה פשר הכפילויות, וכמו"כ מה משמעות שינויי הלשון בכל נשואי ומושאי אותם היגדים כפולים. מדוע שינה מזכור לבינו, מימות עולם לשנות דור ודור, מלשון יחיד ללשון רבים, משאל אביך לזקניך ומיגדך ליאמרו לך. רש"י פירש את הפסוק וא"ד, זכור ימות עולם מה עשה בראשונים שהכעיסו לפניו. בינו שנות דור ודור, דור אנוש שהציף עליהם מי אוקיינוס ודור המבול ששטפם. דבר אחר, לא נתתם לבבכם על שעבר, בינו שנות דור ודור להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא. שאל אביך, אלו הנביאים שנקראים אבות כמו שנאמר באליהו (מלכים ב פ"ב פי"ב) אבי אבי רכב ישראל. ויאמרו לך, הראשונות. עכ"ד. אם כן, זכור ימות עולם לדידיה דרש"י זו הזכירה של כל הנעשה אצל הראשונים שהכעיסו, ובינו שנות דור ודור זו ההתבוננות בעניין המסויים ש...

התפיסה לא בשמים בניצבים (פרק ל פסוק יב), לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ע"כ. ידועה ומפורסמת סוגיית תנורו של עכנאי (ב"מ דף נט) וכך הילוכה, חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר"א מטהר וחכמים מטמאין וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי, אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו. תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו, חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם, לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על ר...

על ימין שהוא שמאל ועל ימין שהוא ימין בשופטים (פרק יז פסוק יא), על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ע"כ. ופרש"י, ימין ושמאל, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל. ומקור הדרשה בספרי (קנד) וז"ל, ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם. עכ"ל. אך קשה, כי מסכת הוריות עוסקת כמעט כולה ופותחת בדין הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם שפטור מפני שתלה בב"ד. הרי שאף חכמים יכולים לטעות. ויתרה מכך, עוד איתא שם שאם ידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד, וביארו בגמרא (ע"ב) שאינו נחשב למזיד אע"פ שידע שאסור משום שטעה במצווה לשמוע דברי חכמים. הרי שאין לשמוע לדברי חכמים אם יודע שהורו טעות. ובירושלמי במסכת הוריות (דף ב ע"ב) כתב בדרך זו, יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם ת"ל ללכת ימין ושמא...

ממזר של ספק בכי תצא (פרק כג פסוק ג), לא יבוא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'. ע"כ. ואמרו בגמרא בקידושין (דף עג ע"א),אלו הן שתוקי כל שמכיר, דהיינו שמכיר את אימו אבל לא את אביו. אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, מאי אמרת דילמא אזלה איהי לגבייהו, הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא, בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא וכו'. ע"כ. בין אם פריש מהיתר ובין ספק ממזר של מחצה על מחצה ממש, כך או כך דרשינן ממזר ספק יבוא. הרשב"א בתורת הבית (בית רביעי שער ראשון) הציג את דעת הרמב"ם ושאל עליה וא"ד, אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספיקו, והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקידושין וכו' והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא, אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין הוודאין הא ספק האיסורין לא. ואין דבריו מחוורין אצלי דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספ...