מי שהיה נשוי וחלוקת שניים אוחזין

מי שהיה נשוי וחלוקת שניים אוחזין

בכתובות (דף צג ע״א) במתני׳, מי שהיה נשוי שלוש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתיים ושל זו שלוש מאות ואין שם אלא מנה, חולקין בשווה. היו שם מאתיים, של מנה נוטלת חמישים, של מאתיים ושל שלוש מאות שלושה שלושה של זהב (75 כ״א). היו שם שלוש מאות, של מנה נוטלת חמישים ושל מאתיים מנה ושל שלוש מאות ששה של זהב (150). וכן ג׳ שהטילו לכיס פיחתו או התירו כך הן חולקין. ע״כ.

ובגמ׳ שאלו, של מנה נוטלת חמשים, תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה. פירוש, מדוע כאשר העיזבון הוא מאתיים זו שכתובתה מנה נוטלת חמישים, הרי את המנה היחיד שהיא דורשת מתוך המאתיים היה ראוי לחלוק בין השלוש כך שכ״א תקבל ממנו שליש, ורק אלו שכתובתן מאתיים ושלוש מאות תתחלקנה במנה השני עליו יש להן תביעה. על דרך זו מעלה הגמרא תהייה בהמשך לגבי המקרה השלישי, כאשר העיזבון הוא שלוש מאות, מדוע החלוקה היא לחמישים, מנה ומאה חמישים, והרי את המנה הראשון צריך לחלוק בשווה בין השלוש, את השני לחלוק בשווה בין השתיים ואת השלישי לתת לזו שכתובתה שלוש מאות.

באופן אחד ניסתה הגמרא ליישב את כל התמיהות בכך שמדובר באופנים מסויימים שבהם הנשים אומרות לאחרות דין ודברים אין לי עמך במנה. באופן אחר כתבה הגמרא כי מדובר בעיזבון שהגיעה ביותר מתפיסה אחת. כאשר הסכום מגיע בתפיסות נפרדות, ייתכן שמתבצעת חלוקה שווה בתפיסה מוקדמת ואז הסכום המתקבל יורד מהתביעה בתפיסה הבאה. לדוגמא, אם בתפיסה הראשונה מגיע שבעים וחמש, אזי שלוש הנשים חולקות בשווה ומקבלות עשרים וחמש. כעת, אם ישנה תפיסה נוספת של מאה עשרים וחמש, כמו במקרה השני במשנה, אזי כל תביעתה של האשה שכתובתה מנה היא על שבעים וחמש, אותם באמת חולקים ומקבלת היא בסך הכל חמישים. את השאר, חמישים, חולקות הנשים האחרות שמקבלות בסה"כ שבעים וחמש כ"א.

כך או כך, מדובר בשתי דרכים להעמיד את המשנה במקרים מסויימים בהם החלוקה המוצגת במשנה תהא נכונה. אלמלא המקרים המסויימים, מודים התרצנים למקשן כי יש לחלק את המנה הראשון בשווה בין השלוש, לחלק את המנה השני בשווה רק בין שתיים ואת המנה השלישי לתת לזו שכתובתה שלוש מאות.

לאחר שתי ההצעות להסבר המשנה, מביאה הגמרא ברייתא ואומרת, תניא זו משנת רבי נתן, רבי אומר אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו אלא חולקות בשווה. עכ"ד. היינו שרבי לא מקבל את המשנה ואת הגישה של רבי נתן שיש איזו דרך מורכבת לחלק את העיזבון בין הנשים. לפי רבי החלוקה היא פשוטה, חלוקה שווה בין שלושתן. אותה חלוקה שווה, מפרש רש"י שהיא חלוקה שווה לגמרי וא"ד, הכא טעמא משום שיעבודא הוא וכל נכסיו אחראין לכתובתה הלכך שלש המנים משועבדין לבעלת מנה כשאר חברותיה עד שתגבה כל כתובתה לפיכך חולקות בשווה. עכ"ל. והתוס' כתבו, פי' ר"ח קי"ל בהא הלכתא כרבי ואי אפשר להעמיד דבריו בזמן שיש שם שלש מאות חולקות בשוה בעלת מאה מאה ובעלת מאתים מאה ובעלת שלש מאות מאה לפי שמדת הדין לוקה בזה, אלא וכו' חולקין כל עזבון המת בששה חלקים של מנה נוטלת חלק אחד ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות ג' חלקים כל אחת נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כל אחת כתובתה כי זה דין צדק. עכ"ד. היינו חלוקה שווה במובן של חלוקה יחסית כגודל הכתובה.

לפי רבי כל הסכום משועבד לכל הנשים לצורך פריעת כתובותיהן, אלא שנחלקו הראשונים האם הפריעה היא במידה שווה (עד כדי גובה הכתובה) או לפי יחס המעות. מידה זו, אם היא שווה ואם היא יחסית, נשמרת בכל סכום של עיזבון. לעומת זאת, לפי רבי נתן, וכפי שמניחה הגמרא בתמיהותיה על המשנה, ביחס לכתובות השונות משועבדים סכומים שונים של העיזבון, וכאשר על אותם שיעבודים מופעל מנגנון כלשהו של חלוקה שווה מתקבלת החלוקה המוצגת במשנה. במשנתו של רבי נתן נאמרו שתי אוקימתות בגמרא, אך נראה כי הן דחוקות ולמסקנא הן נידחו ממילא על ידי שהובאו דברי רבי שחולק על כל דרכו של רבי נתן.

פרופ' ישראל אומן מתאר (במאמר במוריה ובכתבי עת מקצועיים) דרך להבין את גדר החלוקה שבמשנה ולהכליל את הגישה אף לחלוקה של סכומים נוספים.

בריש בבא מציעא במשנה, דף ב ע"א, שנינו, שניים אוחזין בטלית וכו' זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וכו' ויחלוקו. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי וכו' זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. ע"ש. ומה טעם ההבדל בין המקרים, מבאר רש"י, מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה, הלכך זה האומר כולה שלי ישבע כו' כמשפט הראשון, מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו, ונוטל כל אחד חציו. עכ"ד. ובקציר האומר, יש כאן עיקרון שחולקים בחלוקה שווה את הסכום השנוי במחלוקת ורק אותו. חצי טלית אינו שנוי במחלוקת ולכן אותו לא חולקים. חולקים רק חצי אחד שבו תלויה המחלוקת. נשים לב שהיה אפשר לחלוק את הטלית באופנים הגיוניים נוספים, כגון חלוקה שווה של חצי טלית לזה וחצי טלית לזה, שהרי כל אחד מהם טוען שלפחות חצי טלית שייכת לו. עוד אפשרות הגיונית לחלוקה הינה חלוקה יחסית לגודל הטענה, שליש לזה שטוען חצי ושני שלישים לזה שטוען הכל. בכל זאת אומרת המשנה שזה מקבל שלושה רבעים וזה מקבל רביע לפי העיקרון שחולקים בשווה רק את סכום המחלוקת.

דבר דומה מצינו גם בגמרא ביבמות, דף לח ע"א, ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אמר ההוא גברא בר מיתנא הוא ופלגא דידי הוא, ובני יבם אמרי אחונא את ומנתא אית לך בהדן, פלגא דקמודי להו שקלי, תילתא דקא מודו ליה שקל, פש להו דנקא הוי ממון המוטל בספק וחולקין. ע"כ. פירוש, ראובן מת ושמעון ייבם את אשתו אך ישנו גם לוי שהוא ספק בנו של ראובן ספק בנו של שמעון. לוי ושני בניו הוודאיים של שמעון באים לחלוק בנכסי יעקב הסבא, אביהם של ראובן ושמעון. לוי טוען כי מחצית מהירושה שייכת לו דרך ראובן ומחצית מהירושה שייכת לשני בניו של שמעון, ובני שמעון טוענים שלוי הוא אחיהם ולכל אחד מגיע שליש. אומרת הגמרא על כך שנותנים לבני שמעון את המחצית שעליה אין מחלוקת ונותנים ללוי את השליש עליו אין מחלוקת. לאחר חלוקת השליש והחצי נותרת שישית מהירושה שהיא ממון המוטל בספק וחולקין אותה ביניהם.

אם נבוא וניישם את העיקרון גם לגבי כתובות, אם ישנן שתי נשים, אחת כתובתה מנה ואחת כתובתה מאתיים, וסכום העיזבון הוא מאה וחמישים, אזי יש כאן חמישים שאינם בכלל המחלוקת וכל החלוקה לא נעשית אלא על המאה הנותרים, כך שזו תקבל חמישים וזו תקבל מנה. לחלוקה כזו בה מבצעים חלוקה שווה בשווה של הסכום השנוי במחלוקת ורק אותו נקרא בפשטות חלוקה של שניים אוחזין. ניתן להכליל את ההגדרה עבור יותר משתי נשים ולומר כי אם לכל זוג מתוך הנשים מתבצעת חלוקת שניים אוחזין ביחס לסכום ששתיהן קיבלו יחדיו, נכלל החלוקה נקראת חלוקה תואמת שניים אוחזין, או חלוקה תש"א בקיצור.

כעת נראה כי החלוקה במשנה בכתובות הינה חלוקה תואמת שניים אוחזין. לאחר מכן נסביר את הקשר בין חלוקה תש"א לבין החוק הפיזיקלי המוכר, חוק כלים שלובים, נטען לפי זה כי בכל מקרה קיימת חלוקת תש"א יחידה ולבסוף נתאר בצורה מפורשת איך מגיעים לחלוקה תש"א.

נקרא לנשים במשנה בשמות הבאים, אודליה כתובתה מנה, ברכה כתובתה מאתיים וגולדה כתובתה שלוש מאות. במקרה הראשון במשנה סכום העיזבון הוא מנה. כל הסכום עומד במחלוקת ובהתאם כולו עומד לחלוקה שווה ביניהן. במקרה השני במשנה סכום העיזבון הוא מאתיים. אודליה וברכה מקבלות 50 ו75 שהם ביחד 125. אכן, הסכום העומד במחלוקת מתוך ה125 הוא רק 100, מה שאומר שאודליה מקבלת 50 וברכה מקבלת 50 ועוד ה25 עליהם אין מחלוקת. עבור אודליה וגולדה מתבצע אותו החישוב בדיוק. ברכה וגולדה מקבלות 75 כל אחת שהם ביחד 150. אכן, הסכום העומד במחלוקת הוא כל ה150 אותו שתיהן חולקות שווה בשווה. במקרה השלישי במשנה סכום העיזבון הוא שלוש מאות. אודליה וברכה מקבלות 50 ו100 שהם ביחד 150. אכן, הסכום העומד במחלוקת מתוך ה150 הוא רק 100, מה שאומר שאודליה מקבלת 50 וברכה מקבלת 50 ועוד ה50 עליהם אין מחלוקת. אודליה וגולדה מקבלות 50 ו150 שהם ביחד 200. אכן, הסכום העומד במחלוקת מתוך ה200 הוא רק 100, מה שאומר שאודליה מקבלת 50 וברכה מקבלת 50 ועוד ה100 עליהם אין מחלוקת. ברכה וגולדה מקבלות 100 ו150 שהם ביחד 250. אכן, הסכום העומד במחלוקת מתוך ה250 הוא 200, מה שאומר שברכה מקבלת 100 וגולדה מקבלת 100 ועוד ה50 עליהם אין מחלוקת. בסך הכל נמצאו כל המקרים במשנה עונים להגדרת תש"א כנדרש.

עבור המקרים האלו בפרט אך גם כל מקרה אחר בכלל, ישנה רק חלוקה אחת תש"א. כפי שראינו, החלוקה במשנה היא חלוקה תש"א. כעת נראה לדוגמא כי שתי החלוקות שמציעים הראשונים בדעת רבי, חלוקה שווה וחלוקה יחסית, אינן חלוקות תש"א.

לפי הסבר רש"י בדעת רבי, אם גודל העיזבון הוא שלוש מאות אזי יש לחלוק אותו שווה בשווה לאודליה, ברכה וגולדה כך שכל אחת מקבלת מנה. אודליה וברכה מקבלות כ"א 100 וביחד 200, אך הסכום העומד במחלוקת ביניהן הוא רק 100, מה שאומר שכל אחת צריכה לקבל 50, ואת ה100 הנותרים תקבל ברכה. הרי שהחלוקה איננה תש"א. לפי הסבר ר"ח בדעת רבי, יש לחלוק סכום עיזבון של שלוש מאות באופן יחסי, 50 לאודליה, 100 לברכה ו150 לגולדה. אודליה וברכה מקבלות ביחד 150 כאשר הסכום העומד במחלוקת הוא 100, מה שאומר שכ"א מקבלת 50 ואת ה50 הנותרים תקבל ברכה. חלוקה זו עומדת בתנאי של שניים אוחזין וזו באמת גם החלוקה במשנה. נבדוק את שיטת החלוקה היחסית עבור מקרה אחר. נניח שסכום העיזבון הוא 120 ומחלקים אותו באופן יחסי, 20 לאודליה, 40 לברכה ו60 לגולדה. אודליה וברכה מקבלות ביחד 60 כאשר הסכום העומד במחלוקת הוא כל ה60, מה שאומר שכ"א צריכה לקבל 30. חלוקה זו כבר איננה חלוקה תש"א.

את ההוכחה ליחידות של חלוקה תש"א מוכיח פרופ' אומן על ידי הסבר על הקשר בין חלוקה תש"א לבין חוק כלים שלובים.

נניח שישנן שתי נשים, חנה ופנינה, וכתובתה של חנה מרובה משל פנינה. כעת נדמיין שהעיזבון הוא בצורה של נוזל יקר ולכל אשה יש כלי שתכולתו שווה לכתובת אותה אישה. הכלים בנויים בצורת שעון חול, הם נפסקים על ידי צוואר באמציעתם כאשר תכולתו של הצוואר עצמו היא אפסית. לשני הכלים אותו קוטר ואותו הגובה ולכן הצוואר בכלי של פנינה אורך יותר כדי שיתקיים שהכלי של חנה גדול יותר. הכלים מחוברים בתחתיתם. כעת שופכים את העיזבון הנוזלי לתוך אחד הכלים. בגלל החיבור בתחתית הכלים יגיע הנוזל לאותו הגובה בשני הכלים, מה שידוע כחוק כלים שלובים.

הטענה היא שכמות הנוזל בתוך כל אחד משני הכלים הינה בדיוק מה שמגיע לבעלת אותו הכלי לפי חלוקת שניים אוחזין. להוכחת הטענה נבחין בין שלושה מקרים.

אם החלק התחתון של הכלי של פנינה שכתובתה פחותה אינו מלא, זאת אומרת שהעיזבון כולו הינו פחות מכתובת פנינה. אם העיזבון היה שווה לפחות ככתובה של פנינה, אזי הנוזל היה ממלא לפחות את חצי הכלי התחתון של פנינה שהרי עד לגובה חצי הכלי של פנינה אין הבדל בין הכלי של פנינה ובין הכלי של חנה. חלוקת הנוזלים בשני הכלים זהה במקרה זה לחלוקת שניים אוחזין, שכן הסכום השנוי במחלוקת הוא כל העיזבון, הפחות מכתובת פנינה, ולפי חלוקת שניים אוחזין יש לחלק את כולו שווה בשווה. 

אם החלק התחתון של הכלי של פנינה מלא אך הנוזל אינו מגיע לחלק העליון, לא משנה כמה מלא הכלי של חנה (פחות מחצי או יותר מחצי), אזי העיזבון עולה על כתובת פנינה, שכן חצי הכלי שלה התמלא, אך נופל מכתובת חנה. אם העיזבון היה יותר מכתובת חנה אזי שני הכלים, גם של חנה וגם של פנינה היו מתמלאים מעבר למחצית. הרי חצי הכלי של פנינה קטן משל חנה, ואם העיזבון היה גדול מכתובתה של חנה אז גם שני חצאי כלים כמו של חנה היו מתמלאים מעבר למחציתם. חלוקת הנוזלים בשני הכלים זהה במקרה זה לחלוקת שניים אוחזין, שכן הסכום השנוי במחלוקת הוא בדיוק הכתובה של פנינה ומחצית הסכום השנוי במחלוקת ממלא את החלק התחתון של הכלי של פנינה. בנוסף, מכיוון שסכום העיזבון נופל מכתובת חנה, אין הודאה של חנה על שום סכום שאיננו שלה ולכן הכלי של פנינה נשאר עומד על מחציתו.

אם הנוזל מגיע לחלק העליון של שני הכלים, זאת אומרת שהעיזבון עולה גם על כתובת חנה, שכן התמלאה כמות של לפחות פעמיים חצי הכלי של פנינה ועוד ההפרש בין כתובתה של חנה וכתובתה של פנינה. בסך הכל התמלאה כמות של לפחות פעמיים חצי הכלי של חנה. חלוקת הנוזלים במקרה זה זהה לחלוקת שניים אוחזין, שכן לפי חלוקת שניים אוחזין, חנה מודה לפנינה על ההפרש בין העיזבון לבין כתובתה ופנינה מודה לחנה על ההפרש בין העיזבון לבין כתובתה. ההפרש בין שתי ההודאות הללו שווה בדיוק להפרש בין כתובות חנה ופנינה. חוץ מההודאות ייתכן עוד סכום שנוי במחלוקת שאותו חולקין שווה בשווה. לדוגמא, אם כתובת פנינה היא מנה, כתובת חנה היא מאתיים והעיזבון הוא 201, פנינה מודה לחנה על 101, חנה מודה לפנינה על 1 וההפרש ביניהן הוא באמת 100. אחרי שמנכים מן העיזבון את ההודאות של חנה ופנינה נשאר 99, הסכום השנוי במחלוקת שאותו חולקין ל49.5 ו49.5. בכל מקרה, תמיד ההפרש בין מה שחנה מקבלת ומה שפנינה מקבלת יהיה ההפרש בין הכתובות שלהן, שכן חלוקה שווה של הסכום השנוי במחלוקת לא משנה את ההפרש. היא מוסיפה לכל צד את אותו הכמות. כך גם בחלוקת הנוזלים, חנה מקבלת יותר מפנינה בדיוק כפי ההפרש שבין הכתובות שלהן.

בכל שלושת המקרים יש התאמה בין חוק כלים שלובים ובין חלוקת שניים אוחזין, כך שבסך הכל חוק כלים שלובים קובע באופן חד חד ערכי ועל חלוקת שניים אוחזין בין שתי נשים. כאשר יש יותר משתי נשים, ניתן לכל אישה כלי באותו האופן המתואר לעיל, נחבר את כל הכלים בתחתיתם ונשפוך את העיזבון לאחד הכלים. כמובן הנוזל יגיע לאותו הגובה עבור כל הנשים ובפרט עבור כל זוג מבין הנשים. אם נתבונן על זוג מסויים, חוק כלים שלובים מראה כי מתקיימת חלוקת שניים אוחזין בין אותו הזוג, ובסך הכל כלל החלוקה עונה על הגדרת תש"א. הקשר בין חוק כלים שלובים ובין חלוקת תש"א גם גורר את הייחודיות של החלוקה, שכן יש התאמה חח"ע ועל בין חלוקה תש"א ובין גובה הנוזל כאשר שופכים את העיזבון לכל הכלים מחוברים. כפי שבכל מקרה ומקרה אפשר לשפוך נוזל ולקבל מציאות אחת, כך בכל מקרה ומקרה קיימת חלוקה תש"א אחת ויחידה.

בהתאם ניתן גם לחשב את החלוקה תש"א בכל מקרה על ידי העמדת כלים מתאימים ושפיכת נוזל, אך אין צורך בכך. פרופ' אומן מציג נוסחאות שבעזרתן ניתן גם לחשב מראש את התוצאות. החישוב מתחלק לשניים. אם העיזבון אינו עולה על חצי סכום הכתובות אזי מבצעים חלוקה הוגנת של הרווחים במובן זה שכל אישה תקבל את אותו הסכום ובלבד שלא תקבל יותר מחצי כתובתה. לדוגמא, עיזבון של מאתיים במשנה נופל מחצי סכום הכתובות 300, ולכן כולן נוטלות את אותו הסכום, 75, מלבד אודליה שמוגבלת ברווח שלה לחצי כתובתה.

הרווחים הם השטחים המלאים שבכלים ובאף אחד מן הכלים החצי העליון אינו מתמלא.

אם העיזבון עולה על חצי סכום הכתובות, לדוגמא 400 עם אותן הכתובות שבמשנה, אזי עושים חלוקה הוגנת לפי ההפסד של כל אישה, ההפרש בין כתובתה לבין מה שהיא מקבלת בפועל. הכלל לחלוקה לחלוקה במקרה זה הוא שכל הנשים מפסידות את אותו הסכום ובלבד שאף אישה לא תפסיד יותר מחצי כתובתה. ברכה וגולדה מפסידות 75 כל אחת, שכן ברכה תקבל 125 וגולדה 225, ואודליה אינה מפסידה 75 אלא מקבלת 50 ומפסידה 50.

ההפסדים הם השטחים הריקים שבכלים ובאף אחד מן הכלים החצי התחתון אינו חסר.

ניתן להפעיל את הנוסחאות על מנת לחזות כיצד הייתה פוסקת המשנה את החלוקה בסכומים השונים.