קניין של מן בבשלח (פרק טז פסוקים יז ויח), ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט. וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו. ע"כ. אומר רש"י, יש שלקטו הרבה ויש שלקטו מעט וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו. עכ"ל. והעניין של המן כפול וסתום. אכן ירידת המן מן השמים, טעמו, הדיוק של הקצבת עומר לגולגולת וקיום דיוק זה גם עבור המרבה וגם עבור הממעיט, כל אלו עניינים ניסיים ואין עליהם שאלה. מה שטעון ביאור הוא הניגודיות, לכאורה, בין הציווי (בפסוק טו) זה הדבר אשר ציווה ה' ליקטו ממנו איש לפי אוכלו וכו' תיקחו, הרי ציווי ללקוט ולקחת את המן, לבין התופעה הניסית שבכל מקרה ובלי קשר לרמת הלקיטה והיקפה, לבסוף מגיעה מנת המן בכמות הראויה והמתאימה לכל אחד ואחד. מה פשר המגמות ההפוכות לצוות את האנשים ללקוט ואז ליתן להם מן שלא לפי מידת לקיטתם, מצד אחד ליקטו ממנו ומן הצד השני לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. התשובה בדבר, להשמיענו יסוד בצורך להשתדל...

קשין כקריעת ים סוף בבשלח (פרק יד פסוק טז), ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ע"כ. חז"ל הזכיר ו כמה דברים שקשים כקריעת ים סוף. בפסחים, דף קיח ע"א, אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכו', אמר רבי אלעזר בן עזריה קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף. ע"כ. ובמסכת סוטה (דף ב ע"א) ובסנהדרין (דף כב ע"א), אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכו' בזווג שני. ע"כ. ויש לתמוה, מה הפשט בהשוואת הקושי של מזונותיו של אדם ויציאותיו לקושי של קריעת ים סוף. הדברים הראשונים הם קשיים וחסרונות ברורים של האדם המוגבל והגשמי העמל לפרנסתו והנצרך לנקביו, וה' יתברך, להבדיל, פועל דברים נשגבים ועל טבעיים כקריעת ים סוף. מה לפלא ניסי עם מגבלות גשמיות. יתר על כן, לה' אין שום קושי ח"ו לקרוע את ים סוף, בניגוד לפרנסה ונקבים שהם באמת קשיים עבור האדם. וכן צריך ביאור מה הקושי לה' כביכול לזווג זיווג שני עד כדי שקבעה הגמרא כי יש בכך קושי כקריעת ים סוף, שאף ב...

זה קלי ואנווהו ואם לא אגדו כשר בבשלח (פרק טו פסוק ב), עוזי וזמרת קה ויהי לי לישועה זה קלי ואנווהו אלוקי אבי וארוממנהו. ע"כ. ואמרו חז"ל במסכת שבת (דף קלג ע"ב), דתניא זה קלי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. קודם לכן בסוגיית הגמרא בשבת, נאמר במשנה (ע"א) עושין כל צרכי מילה בשבת, ובגמרא אמרו, כל צרכי מילה לאתויי הא דת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר, ואומרת הגמרא שגם מי שסובר לגבי הפשטת קרבן פסח שאם הפשיט את עורו עד החזה כך שיכול להוציא את אמוריו אינו יכול להמשיך ולהפשיט משום שאין בהמשך ההפשטה צורך גבוה, מכל מקום בעניין ציצין שאין מעכבין את המילה יוכל לחזור אליהם אף אם פירש משום שיש בנטילת הציצין משום יפוי המילה ויש בזה דין זה קלי ואנווהו שהתנאה לפניו במצוות וכו'. הנה כי כן, דעת השאגת אריה ...

ותען להם מרים בפרשת בשלח לאחר שירת הים (פרק טו פסוקים כ כא) נאמר כי גם מרים והנשים יצאו בתופים ובמחולות, ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ע"ש. והנה, אין מפורש בכתוב אלא שאמרה מרים את העניין הראשון שבשירה ששרו משה והאנשים, סוס ורוכבו רמה בים, עניין פורענות מצרים, אבל לא מצויין ששרו הנשים גם לגבי עניין הצלת ישראל כמו שאמרו משה ובני ישראל נחית בחסדך עם זו גאלת. אכן, יש שכתבו שאף על פי שלא נכתב במרים אלא רק הפסוק הראשון שבשירה, מכל מקום קיצר וסמך על השירה שנזכרת בסמוך, אך אם איננו דוחקים לומר כן, נותר הדבר צריך ביאור. כמו כן, לשון ותען להם מרים אינו כ"כ מובן, כי יותר נראה שמרים אמרה והנשים ענו לה, כמש"כ רש"י שמשה אמר שירה לאנשים והם עונין אחריו ומרים אמרה שירה לנשים, ולא שמרים עצמה ענתה. וכן אינו מובן מדוע נקט בלשון זכרים, להם, ולא בלשון נקיבות, להן. וצ"ב. התורת משה מבאר כעין האופן הבא. איתא במדרש (מובא בתוס' על התורה), אמרו מלאכי השרת, אם אנשים קדמו לנו לומר שירה, נשים למה קדמו לנו, ועל זה ותען להם מרים למלאכי השרת. ע"ש. ותמוה במה...

לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך בבשלח (פרק טו פסוק כו), ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, וכי מאחר שלא שם מחלה, רפואה זו למה. לשם מה צריך הי"ת להיות הרופא של עמ"י, אם מלכתחילה לא שם עליהם מחלות. וכבר עמדו על כך חכמינו ז"ל בגמרא בסנהדרין (דף קא ע"א), אמר ליה רבי אבא לרבה בר מרי, כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. וכי מאחר שלא שם, רפואה למה. אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך. אם תשמע לא אשים, ואם לא תשמע אשים, ואף על פי כן כי אני ה' רופאיך. ע"כ. כלומר, החלק הראשון והחלק השני בפסוק אינם עוסקים באותו המצב. מה שנאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, היינו כאשר אם שמוע תשמע לקול ה', כפי שפתח הכתוב קודם לכן, ואם לאו, ח"ו, על זה נאמר כי אני ה' רופאיך, שתהיינה מחלות אך ה' יהיה באופן ישיר הרופא ששולט במחלה ומסיר אותה...

  זה קלי ואנוהו בדבר המכוסה מן העין בבשלח (פרק טו פ״ב), עזי וזמרת קה ויהי לי לישועה זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו. ע״כ. ואיתא לגבי זה בשבת, דף קלג ע״ב, זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. ע״ש. דהיינו, קרא דזה קלי ואנוהו הוא המקור לחיוב להדר במצוות. ויש לברר מה הדין בדבר מצווה שהוא מכוסה, באופן כי האי שאין הידורו והמראה הנאה שלו נראה לבריות, האם יש חיוב או שום עניין לנאותו, כגון פרשיות של תפילין שהן מכוסות בבתים, יש לדון האם צריכות נוי והידור בכתיבתן. הנה דעת ר״ת (תוס׳ מנחות דף לב ע״ב), שאף שספר תורה בעי שרטוט לפני כתיבתו משום דכתיב זה קלי ואנוהו, הרי על כן אמרו בגמ׳ (שם) שבפרשיות תפילין אין שרטוט, לפי שהן מכוסין תמיד בעור הבתים ולא שייך בהם נוי. נמצא בזה ששיטת ר״ת הינה שעיקר הטעם שצריך לנאות את דבר המצווה, הוא כדי שיראו זאת הבריות ובכך יתקדש שמו של הקב״ה, ולכן בפרשיות התפילין המכוסות מן העין לא נצרך שרטוט. באמת כ״כ הרמב״ם מהלכות תפילין (פ״א הי״ב),...

שירה דווקא בים בבשלח (פרק טו פ״א), אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וכו׳. ע״כ. יש להבין, מדוע ולמה לא אמרו משה ובני ישראל שירה כבר קודם לכן, ביום הראשון של פסח, על הנס הגדול שעשה להם השי״ת שהוציאם מארץ מצרים, וא״ת שהניסים שנעשו לישראל בים סוף גדולים מהניסים שנעשו במצרים, ושמא על ניסים בגודל זה לא צריך לומר שירה, הרי בגמ׳ בסנהדרין (דף צד ע״א) מבואר שחזקיהו נענש על כך שלא אמר שירה על הניסים שנעשו לו, וזאת אע״פ שהיו קטנים מאלו שנעשו במצרים. בשער בת רבים כתב ליישב, דבעת יציאתם ממצרים עדיין לא הייתה גאולת ישראל שלימה, לפי שחששו שפרעה והמצרים ירדפו אחריהם, ישיגו אותם ויחזרו להשתעבד בהם, ופחדם זה סר מעליהם רק כאשר ראו בעיניהם שמתו משעבדיהם המצריים בים סוף, ואז כשגאולתם נעשתה שלימה מיד עלה בליבם לומר שירה. וכן משמע בפסוקים (סוף פרק יד), שנאמר ויושע ה׳ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, ואז וירא ישראל את מצרים על שפת הים, ר״ל שהבחינו ישראל שנשלמה גאולתם בכך שהמצרים מתו, וממילא שפיר וירא ישראל את היד הגדולה וכו׳ וייראו העם את ה׳ וכו׳ אז ישיר. עוד הביא השער בת רבים לתרץ, כי הנה משה לא רצה לשיר...

ואתם תחרישון בבשלח (פרק יד מפסוק י), ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה׳ ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים וכו׳ ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון. ע״כ. כמה תמיהות עלו בקשר לפסוק זה, ואלו שתיים מהן, ראשית, שישראל הרי ידעו תיכף בצאת פרעה אחריהם לאן פניו מועדות, שלא יצא ממצרים אלא לרדוף אחר בני ישראל ולהלחם בהם, וא״כ לא מובן מדוע הפחד והיראה גדלו בשעה שנשאו בנ״י עיניהם להביט במצרים. שנית, מה שאמר משה לבני ישראל ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון אינו מובן, כי ודאי שהפוחד והירא יחריש ולא יעשה מאומה, כי מה לאדם לעשות בעת יפחד הלוחמי האויב הקרבים ובאים יותר מאשר להחריש. ביאר הכלי חמדה, כי הנה ישנה שאלה על האמור בפרשת בא על הפסוק ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור בארץ מצרים ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, כיצד הכה הקב״ה הבכורים טרם עשה שפטים באלוהי מצרים, והרי אמרו אין הקב״ה נפרע מן האומה עד שיפרע מאלוהיה תחלה, והתשובה על כך, שאין הדבר אמור אלא רק כאשר ה׳ נפרע מן האומה על ידי אמצעי ומפקיד נקמתו על ידי של...

  מגיפה והצו הקטגורי בבשלח (פרק טו פסוק כו), והסירותי מחלה מקרבך. ע״כ. ניתוח המצב והעמדות לגבי מגיפת הקורונה ונדונים קשורים. הגמרא בשבת, בדף מב עמוד א, אומרת שמותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, וכן מובא בפוסקים. נראה פשוט שלא מדובר בגמרא באופן של סכנה ישירה ליחיד שעובר על פני הגחלת, כי אחרת אותו היתר היה נוהג גם ברשות היחיד. אכן נחלקו הראשונים האם ההיתר לכבות הינו גם בכיבוי דאורייתא או לא, אך אכמ״ל. ניתן להבין את מהות היתר כיבוי הגחלת בשני אופנים. אופן אחד, שכאשר הדבר נוגע לציבור, בגלל חשיבותו של הציבור, ישנה התחשבות דינית מיוחדת למנוע ממנו כמה שיותר כל פגיעה שהיא, גם כאשר ביחס לאדם בודד כן הייתה מתאפשרת הפגיעה. לפי אופן נוסף, שנראה יותר נכון, פחות מחודש ופשוט להבנה אחרי שמבחינים בו, אין שום הבדל מהותי בין הציבור והיחיד. ההבדל בין היחיד והציבור אינו באיכות כי אם בכמות. אכן ההסתברות לאירוע של פגיעה של אדם שעובר על פני הגחלת נמוכה במיוחד וכמעט זניחה, נניח אלפית, אבל כאשר מדובר ברשות הרבים שבה עוברים עשרת אלפים איש על פני הגחלת ההסתברות לפגיעה של לפחות אדם אחד עולה לכמעט 1. הרי שמחמ...

  הסוד והביטחון בבשלח (פרק יד פ״ג) ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ. ע״כ. ואיתא בתרגום יונתן, ואמר פרעה לדתן ואבירם דאישתיירו במצרים. וצ״ב, דאם דתן ואבירם סירבו לצאת מצרים, וע״כ נשארו שם, אמאי לא מתו בשלושת ימי האפילה שכשאר הרשעים מבני ישראל שהמיתם ה׳ על שמאנו לצאת ממצרים. אלא י״ל, שלמעשה לא דרש משה מפרעה אלא להוציא את בנ״י רק לג׳ ימים, כמש״כ דרך שלושת ימים נלך במדבר, וא״כ לא רצו בנ״י לצאת ממצרים ולא כ״ש לשאול בגדים וכלים מאת המצרים, שכן זו טריחה מרובה ביחס לשלושת ימי החירות. נמסר לעמ״י בסוד כי לא ישובו עוד למצרים, וזהו שכתוב דבר נא באזני העם, באזניו בלחש שאין היציאה לשלושה ימים אלא למציתות, ברם, לדתן ואבירם שהיו מוסרים ומלשינים נזהרו הכל שלא לגלות את הסוד, ומשום כך לא יצאו ממצרים, בסברם שהיציאה רק לג׳ ימים ולא רצו לטרוח על כך, וכיון שלא ידעו דבר לא היו ראויים לעונש ולא מתו בימי האפילה. עוד בבשלח (פרק יז פ״ט), וצא הלחם בעמלק. ע״כ. ויש לתמוה מ״ש שלגבי עמלק ה׳ מזרז את עמ״י צא הלחם בעוד על הים צווה ואתם תחרישון. ויש לומר, כי בכל דבר הרשות יש צורך בבטחון שה׳ ישלח עזרתו, ואילו ההשתדלו...

  לא אשים כי אני רופאיך בבשלח (פרק טו פסוק כו), ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל החוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאיך. ע״כ. ושאלו חז״ל, בגמרא בסנהדרין (דף קא ע״א), שאלה מתבקשת, וכי מאחר שלא שם מחלה, רפואה למה. וביארו בגמ׳, אמר ר׳ יוחנן, מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלוקיך, אם תשמע אשים ואם לא תשמע אשים, אף על פי כן כי אני ה׳ רופאיך. ע״ש. כלומר, ההבטחה לריפוי מה׳ מגיעה למצב שישראל, ח״ו, אינם שומעים ומתנהגים כראוי שאז מגיעות אליהם מחלות. במדרש שכל טוב כתב הוסיף על כך פרט וז״ל, אלא כך אמר הקב״ה למשה, אמור להם לישראל, כל זמן שהן שומעין כל מצוותי ואין עוברין על אחת מהן אינן ניזוקין כלל, כיון שעוברין, הריני מכה אותם וכו׳, כיון שחוזרין לפני בתשובה הריני מרפאם. עכ״ל. דהיינו שבזמן שעוברין ויש בהם מחלות, ה׳ מרפא אותם, ובלבד שיחזרו בתשובה. הרי שהרפואה אינה באה בחינם, כפי שניתן היה להבין מהגמ׳, אלא רק לאחר שחוזרים בתשובה. רש״י, על אתר, כתב וא״ד, לא אשים עליך, ואם אשים הרי הוא כלא הושמה כי אני ה׳ רופאיך...