כוחה של דוגמא
כוחה של דוגמא
באחרי מות (פרק טז פסוק א), וידבר ה׳ אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה׳ וימותו. ע“כ. והמשיך אח״כ הכתוב ואל יבוא בכל עת אל הקודש וכו׳ ולא ימות וכו׳.
והביא רש״י וז״ל, מה תלמוד לומר, היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון. עכ״ל. דהיינו שבמה שהזכיר את מיתת שני בני אהרון ישנו זירוז משמעותי יותר מאשר לומר את ההוראה עצמה מבלי הבאת הדוגמא.
וכדי ללמוד על מעלתה של הדוגמא ועד כמה היא מזרזת, יש לדקדק בלשון רש״י ז״ל שכתב משל לחולה שנכנס אצלו רופא וכו׳, ואח״כ כתב בא אחר ואמר לו וכו׳. ויותר משמע שאחר הוא אדם אחר בעלמא, מאשר רופא אחר. ואם אכן הדקדוק נכון וכך משמעות דברי רש״י, שאותו אחר זירז יותר בעזרת הדוגמא אף שלא היה רופא, הרי למדים מכאן עיקרון חשוב שדוגמא עדיפה מאשר מומחיות, אולי רק באוזני אנשים לזרזם, אך אולי גם בהוכחת דברים בעלמא.
ועל כל פנים, אם המשל מלמד שדי לו לאדם אף שאינו מומחה בדבר, לתת טעם לטיעונו בעזרת דוגמא, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לגבי הקב״ה, שאין מומחה לדבר כמותו, כי לא רק שידיעתו בדבר היא הגדולה ביותר, אלא שהוא יוצר וקובע הדבר. אם ציווי של ה׳, עם מומחיותו האינסופית, נלווה עם דוגמא, ודאי יש בדבר זירוז גדול.
ואולם, גם בזה ניתן ללמוד על כוחה של הדוגמא, שאפילו אם המומחה הוא מומחה שאין מומחים כמותו, כהקב״ה שמומחיותו היא שיא המומחיות האפשרית, אכתי אין האוזן שומעת, אין הדעת משתכנעת ואין הגוף מזדרז אלא מפני הדוגמא. שאלמלא כן, לא היה הפסוק נצרך להוסיף ולקשר בין הציווי לכהנים, שמגיע מאת ה׳, לבין מות שני בני אהרון:
תגובות
הוסף רשומת תגובה