ישן במצוות בכלל, ובסוכה בפרט
ישן במצוות בכלל, ובסוכה בפרט
יש לדון לגבי אדם הישן, האם נחשב לבר חיובא במצוות, ולמשל כתוצאה מכך יקבל אף שכר על מצווה שקיים בשנתו ועונש על עבירה, ואכן ידוע מה שחידש הגרש״ז אויירבך, והובא בספר הליכות שלמה על סוכות (פ״ט סי״ז), במי שנרדם חוץ לסוכה, דאין צריך להעיר אותו על מנת שיכנס לסוכה, משום דישן כשוטה דמי ואינו בר חיוב ופטור מן המצוות, ולא זו בלבד, אלא במקום הצורך מותר אף להוציא ישן מן הסוכה, למשל כדי לפנות מקום לאחרים שיוכלו לישון שם, וכמו״כ יעויין בערוך השולחן (או״ח סי׳ כה ס״ו) שכתב כיו״ב לגבי תפילין, דאין כל קפידא במי שיישן בתפילין מצד היסח הדעת כיון שבשנתו אינו מצווה כלל במצוות.
אבל האמת היא שנראה להגדיר את עניינו של הישן אחרת, דאכן בר חיובא במצוות הוא, והדבר מוכח ממקורות שונים כמו גם מסברא, אלא שיש לו חסרון גדול בכוונה, רוצה לומר, לא רק שנעדרת ממנו כוונה למצוות, אלא גם נעדרת ממנו הכוונה האלמנטרית ביותר, דהיינו כוונת המעשה, ומשום כן עשייה של ישן לא שווה מאום, זאת ועוד, כמובן יש לדון בו מצד אונס לגבי עבירות שעושה תוך כדי השינה במקרים מסויימים, אכן בדברים שלא תלויים בעשייה אלא במציאות, נראה ברור שהישן בכללם, דבר חיובא הוא, ומשא״כ שוטה.
ראשית, הרמ״א ביו״ד סי׳ שעב ס״א כתב, כהן שהוא ישן ומת עמו באהל, צריכין להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא. עכ״ד. ומבואר בזה בהדיא שיש להקיץ את הכהן הישן כדי שלא יעבור בעבירה של טומאת מת, והדבר דומה דמיון גמור להקצת ישן כדי שלא יעבור על שינה מחוץ לסוכה, כי לא נראה כלל לחלק בין המנעות מלעבור על לאו, שם לגבי כהן, לבין ביטול עשה של ישיבת סוכה.
זאת ועוד, המגן אברהם בסי׳ כא סק״ב הביא בשם כתבי האר״י, דיש לישון עם טלית קטן, והראיה לכך ממאי דאיתא במנחות דף מג ע״ב, ת״ר חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצוות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד, על מילה שניתנה בשמיני. ע״ש. ולכאורה יש לתמוה מדוע לא אמר כל לילה בשכבו על מיטתו אוי לי שאני ערום מן המצוות, אלא בהכרח לבש ציצית, והסכים לו עקרונית המגן אברהם, אלא שהסביר שבלילה לא היה ערום מן המצוות משום שהייתה לו מצוות מזוזה, משא״כ במרחץ.
מנגד, הנצי״ב בשו״ת משיב דבר (ח״א סי׳ מז) טען, דכיון שהיה ישן בלילה, היה דוד פטור מן המצוות, וכיון שפטור היה לא היה מצטער שהוא ערום מן המצוות. ע״ש. אך עכ״פ מדברי האר״י והמגן אברהם עולה, שלא כנצי״ב, דאף הישן בר חיובא, ופשוט שאילו הייתה מצוות ציצית בלילה, היה על האדם להזהר לפני שכבו לישון שילבש ציצית וכך תתקיים המצווה לגביו גם בהיותו ישן.
ומיהו, בכל הנוגע לסוגיא עם דוד המלך, נראה שאין הנדון שייך לנדון דידן, כי כאשר דוד הצטער ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות, לא הצטער בלומדות על ביטול קיום מצוות, שכן מתוך תרי״ג מצוות, ודאי מתקיימות הרבה מהן כל שעה, ואף בבית המרחץ, כגון אהבת ה׳ ויראתו וכדו׳, אלא הנדון לגביו סבב סביב ז׳ מצוות ייחודיות שהן בבחינת חותם העבדות של ישראל לקב״ה, דהיינו המזוזה בפתחו של כ״א מישראל, ותפילין על ראשו וזרועו, כמש״נ וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך, הציציות שבכסותו, הלא המה חותם של זהב וחותם של טיט כמובאר שם ובתוס׳, וכן על זו הדרך, ולפיכך נאמר בהן, ודווקא בהן, שבע ביום הללתיך.
אם כן, דוד לא הצטער על אי קיום של מצוות בבית המרחץ, אלא על חוסר בחותם וסימן של עבדות ישראל לה׳, וממילא מיותר להסביר כיצד ברית המילה, שאין סימן שעבוד ישראל לה׳ גדול ממנה, הניחה את דעתו, וכבר כתב כן בשו״ת פרי יצחק (ח״ב סי׳ לג) בתשובתו לבית הלוי, שרצה ללמוד מסוגיא זו שקיום מצוות מילה נעשה כל שעה שהאדם מהול, ולא רק במעשה המילה, שכן דוד ששמח על קיום מצוות המילה, והשיב הפרי יצחק, דדוד כלל לא הצטער או שמח על קיום מצוות, אלא עצבונו ושמחתו תלויות היו בסגולות המיוחדות של מצוות אלה.
באמת תמיהה גדולה יש לתמוה על הגרש״ז ממאי דאיתמר בהלכות סוכה עצמן, דהרי דעת הר״ן דמי שיצא מן הסוכה בשעת ירידת גשמים ונכנס לישון בביתו, צריך להעירו משנתו כשפסקו הגשמים, והחולקים עליו פטרוהו מלהכנס שוב לסוכה משום דין מצטער שפטור מן הסוכה וכן משום שנכנס בהיתר, ובכל מקרה לכו״ע לא חשיב הישן כמי שאינו בר חיובא ופטור בעצם, ועקרונית מחוייב במצווה וצריך להעירו.
גם לגבי נזיקין מצינו שהישן נחשב בר חיובא, דאיתא בב״ק דף כו (ע״א), אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן, והתוס׳ הביאו מהירושלמי (ב״ק דף יא ע״ב) דישן ששבר את הכלים חייב, רק שחילקו בין הלך לישון אצל הכלים דחייב כיון שאינו באונס גמור, ומי שהניחו אצלו סמוך לו אחר שישן שפטור מצד אונס גמור, והרמב״ן פליג עלייהו וס״ל דאף באונס גמור חייב, ובגוונא שהכלים הובאו אל הישן פטור מכיון שהניזוק אפסיד נפשייהו ופשע בכליו, אך עכ״פ לכו״ע ישן הינו בר חיוב, ורק דנו האם לפוטרו מפאת סיבות חיצוניות.
הספר חסידים, סי׳ שלז, כתב וא״ד, הבן שבא לידו רווח ואביו ישן, למדנו מדמה בן נתינה, אבל אם בא רווח לאביו ונפסד אביו וכשמקיץ מצטער יותר שלא הקיצו, והבן יודע דעת אביו שישמח כשמקיצו בשביל אותו דבר, מצווה להקיצו, מאחר שאביו שמח על זה, וכן כשמקיצו ללכת לבית הכנסת או לדבר מצווה. עכ״ד. ויש לדון בהוראה האחרונה, להעיר את האב לקיים מצווה, האם טעם הדבר הוא באמת משום שגם ישן בר חיוב, או״ד, כמו בהוראה לפני כן, משום שאומד דעת האב שרוצה בכך.
בספק זה נראה הכרע מהחיי אדם (סי׳ סז סי״א), שכתב דצריך להעירו, משום דכולכם חייבים בכבודו, וא״כ הרי לן שהבין שהטעם שהבן צריך להעיר את האב לקיים מצוות הוא משום חיוב האב במצוות, ולאו דווקא מצד שסביר שרצון האב בכך.
בכל אופן, הגדר של ישן ביחס למצווה נראה, דהישן בר חיוב במצוות ממש כמו שאדם ער הינו בר חיוב, אלא שישנם שיקולים נוספים המצטרפים לזה, דהיינו שהישן המבטל מצוותיו או עובר בחטא ה״ה אנוס, ופעמים שמשום אניסותו פטור, ואם מקיים מצווה הוי כעושה בלי כוונה כלל, כלומר, ישן אינו יכול לקיים מצוות, אך יכול שמצוות תתקיימנה על ידו, כל עוד מדובר במצוות התלויות במציאות ולא במעשה, כגון סוכה, שנראה שגדר מצוותה הוא שתהא הסוכה בית המגורים של האדם, והרי שינה בה היא קיום של הסוכה כמגורים, כמו ששינה בארץ ישראל גם היא בכלל יישוב ארץ ישראל, והישן בסוכה אסור להוציאו משם בדיוק כמו שאסור להוציא ישן מארץ ישראל.
באמת ישנן מצוות נוספות שיש לדון בגידרן בהרחבה, האם עיקרן אינו בקיום מעשה אלא במציאות, כגון ציצית, שאין מצוותה בלבישת הטלית, אלא בכך שתהיינה ציציות לבגד של ד׳ כנפות, ועכ״פ משום כן פשיטא דהאוכל בסוכה, אף כשלא כיוון לבו למצוות סוכה ל״ח כאוכל חוץ לסוכה, או הלובש ציצית ולא התכוון לשם מצוות ציצית ל״ח כלובש ד׳ כנפות ללא ציצית המבטל מצוות עשה, כפי שטען הביאור הלכה בסי׳ ס. ע״ש.
הנה נחלקו האחרונים לגבי גדול הבא להתגייר האם מותר להרדימו לפני מילתו, דהמהרש״ם (ח״ו סי׳ פה) כתב שאין מניעה מלעשות כן, ובשו״ת אמרי יושר (ח״ב סי׳ קח) פליג עליה וס״ל שצריך הלה להצטער במילתו ועל כן אין להרדימו, ומיהו עכ״פ אלו ואלו מודו לכאורה שאין חסרון עקרוני במי שישן שאינו בר חיובא, ואף כי יש לדחות ע״פ דברי הר״ח אור זרוע סי׳ יא, המיישבים את השאלה הידועה מדוע מילה איננה מצוות עשה שהזמן גרמא, דכל מצוות מילה הרובצת על האב אינה אלא אחריות והשתדלות שבנו יהא נמול, ולפי״ז כו״ע יודו שאין חסרון בישן דווקא במילה, יש לעיין האם אותו גדר המצווה הינו גם כלפי הבן, ומ״מ המוהל, שלרוב הפוסקים הינו שליח האב והערל, אין שליחותו בטלה כאשר האדם ישן, כמבואר בהדיא בגיטין דף ע ע״ב דפליגי אמוראי במי שאחזו קורדייקוס האם שלוחו יכול לכתוב הגט, דמר מדמה לה לשוטה ששליחותו בטלה ומר מדמי לה לישן ששליחו נותן את הגט.
ולגבי שיכור, הבית שמואל בסי׳ קכא (סק״ב) כתב שאין שליחותו בטלה ודומה לישן, ובערוך השולחן (שם ס״ו) פליג עליה והביא מאי דאיתא בשבת (דף סו ע״ב) דהדרך להפיג יין ע״י משיחת שמן על כפות ידיו ורגליו של השיכור, וא״כ לא דמי לישן הצפוי להתעורר מעצמו בלי התערבות חיצונית, אמנם הדברים לא מסתברים, כי גם השיכור מתפקח מעצמו לאחר זמן, וכ״ד הגמ׳ אינם אלא סגולה בעלמא כדרכן של גמרות כעין אלו, ועוד, דלא נראה לחלק בין הישן שינה רגילה לבין הישן שנת מישרים שלא כ״כ צפוי להתעורר מעצמו.
לגבי צירוף ישן למניין, השו״ע כתב בהדיא בסי׳ נה (ס״ו) דגם כשהוא ישן מצטרף עמהם, ומ״ב שהישן בר חיובא הוא רק שאינו יכול לענות, ובאמת הב״י שם הביא את רבו המהר״י בירב שלמד הלכה זו מהדין של מי שאינו יכול לענות שמצטרף, הרי שדין אחד לישן ולער המחוייב שרק אינו יכול לענות, אמנם הט״ז פליג על השו״ע וכתב לחלק בין ער שאינו יכול לענות לבין ישן, דלגבי ער כיון שיכול לשמוע שפיר אמרינן ביה שומע כעונה משא״כ לגבי הישן, ועוד דבישן איכא רוח מסאבותא השורה עליו, ומיהו עכ״פ גם בט״ז משמע שהחסרון בישן אינו עקרוני בבחינת שאינו בר חיוב, והנה לגבי שיכור הכף החיים (סי׳ נה סקי״ד וסי׳ צט סקמ״ו) הביא משו״ת בית יהודה (סי׳ מה) שאף שהישן מצטרף השיכור אינו מצטרף, אך כאמור, לכאורה לא נראה לחלק בין זה לזה.
ואיכא נפ״מ לעניין תשלומי תפילה במי שהיה ישן כל זמן התפילה, דאי נימא שכאשר הוא ישן פטור מכל המצוות וכאילו אינו בר חיוב, א״כ דינו לכאורה כאונן שאין לו תשלומין לתפילותיו, ברם, מבואר בסי׳ צט ס״א מפורשות שהישן הוי כשוגג וחייב בתשלומין, והמ״ב (סק״ד) כתב דאף אם הלך לישון לאחר שהגיע זמן התפילה הוי כשוגג משום שסמך על כל שיתעורר לפני סוף זמן התפילה, וכ״ג במי שהתשכר וביטל תפילתו, ובאמת לפי מה שנתבאר שישן, וכמוהו שיכור, שניהם נחשבים ברי חיוב, דין זה פשוט שעליהם להשלים התפילות ואינם כאונן.
אכן, יש שהביאו ראיה לדברי הגרש״ז שהישן אינו בר חיוב, מהא דאיתא בשו״ת שאילת יעב״ץ (ח״ב סי׳ צה) שכתב, דמי שבא על אשתו בשנתו לא קיים מצוות פו״ר, וכן מדאיתא בשו״ת פרי יצחק (ח״ב סי׳ ה) דאין איסור היסח הדעת בתפילין בשעת השינה, ומיהו נראה שיותר ממה שיש ראיה בדברים, איכא ראיה לסתור, כי בשני מקורות אלו מבואר שהישן אין תוקף במעשה מצוותיו אבל לא מבואר שפטור מן המצוות.
לכאורה ישנן עבירות המתקיימות בשינה דווקא, שמהן ניתן היה להביא ראיה שעבירות ומצוות שייכות בישן, האחת, מבוארת ברמב״ם עבודת כוכבים פי״א (הי״ג), איזה הוא דורש אל המתים, זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה ישאל עליו. ע״ש. והשניה, שנויה במסכת ע״ז (דף כ ע״ב), ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ומיהו יש להשיב על כך, ובאמת כן מסתבר, דהעבירה אינה נעברת בשינה אלא במעשה שקדם לשינה, דהיינו הפעולות החריגות שעושה מי שרוצה לדרוש אל המתים, וההרהור האסור שקדם לשינה, ולמשל איכא בזה נפ״מ, דבהרהור ביום לכאורה נעשתה כבר העבירה, ולא יאסר עליו לישון אע״פ שקרוב לודאי שיבוא לידי טומאה (כי כל העבירה כבר נעשתה, ובטומאה עצמה בלילה לכאורה אין עבירה כלל, ומיהו יש בזה עניינים נשגבים של קבלה כך שודאי אכתי ישנו עניין שלא יבוא לידי טומאה בפועל):
תגובות
הוסף רשומת תגובה