מניות ערך בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם. ע"כ. וכתב רש"י (על פסוק א), מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. עכ"ל. והמפרשים האחרונים נתנו טעם ותבלין נוספים במשמעות מניית עם ישראל, שהרי דין הוא שדבר מיעוט בטל הוא ברוב, כך שישראל שהם מיעוט בקרב אומות העולם צריכים להיות בטלים חס ושלום בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים. וזו הייתה גם טענתו של המן הרשע ישנו עם אחד וכו' (אסתר פ"ג פ"ח), ולכך הקדים הקב"ה שקליהם של עם ישראל לשקליו של המן (מגילה דף יג ע"ב), דהיינו שמנה את עמ"י דרך מניית מחצית השקל, ובכך נעשו חשובים כדבר שבמניין, ודבר שבמניין אינו בטל ברוב (ביצה דף ג ע"ב). דין זה שדבר שבמניין אינו בטל ברוב הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק בזה ובכל אופן הכל בטל משום דכתיב לגבי הכרעת רוב הדעות בבית הדין (שמות פכ"ג פ"ב) אחרי רבים להטות (חולין דף יא ע"א), ואם כן מאי שנא שמדברי סופרים יש הלכה להתייחס לחשיבות המתבטאת על ידי מניין ולהתייחס למיעוט, הרי הלכה זו באה רק להחמיר ול...

עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה אזוב מצורע ואזוב פסח במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון כפי שהיה במצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק, לפי שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגל...

משמרת המשכן בבמדבר (פרק א פסוק נג), והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות. ע"כ. ולא יהיה קצף, מבאר רש"י, אם תעשה כמצוותי לא יהיה קצף, ואם לאו שיכנסו זרים בעבודתם זו יהיה קצף, כמו שמצינו במעשה קרח כי יצא קצף וגו'. עכ"ל. הרי תפקיד הלויים החונים סביב למשכן לשמור עליו ולמנוע כניסת זרים. הרמב"ם מהלכות בית הבחירה, פרק ח הלכה א, כותב וז"ל, שמירת המקדש מצוות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין. עכ"ל. הרי שמירת המקדש אינה אלא מפני שמדובר בביטוי של כבוד, משמר מלכות, ולא משום שהמשכן עצמו נדרש לשמירה מפחד אויבים וליסטים. וכמה תמיהות על הרמב"ם. ראשית, לשון הפסוקים משתמעת לכאורה כפי שפירש"י ולא כדבריו, שהרי כתוב מפורש והלויים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל ושמרו את משמרת משכן העדות, וכן בסוף פרשת קורח (פרק יח פסוד ד), ונילוו עליך ושמרו את משמרת אוהל מועד לכל עבודת האוהל וזר לא יקרב אליכם, ו...

נפלים וספק נפלים בבמדבר (פרק ג פסוק טו), פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם. ע"כ. ופרש"י, משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש. ולקמן, בפסוק מ, ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה ושא את מספר שמותם. ע"כ. ועל כך כתב רש"י, משיצא מכלל ספק נפלים. ויש לתמוה מדוע נקט רש"י בלשון שונה בזה ובזה. בין בקרב בני לוי ובין בקרב הבכורות, המניין לא נעשה אלא מבן חודש ומעלה, שאז כבר אין ביילוד חשש נפלים. אם כן, מדוע לגבי פקוד את בני לוי כתב רש"י משיצא מכלל נפלים הוא נמנה, ולגבי פקוד כל בכור כתב משיצא מכלל ספק נפלים. רבמ"א יישב זאת בשתי דרכים. באופן אחד, יש לראות את הביטוי משיצא מכלל נפלים במשמעות של משיצא מכלל גדר ודאי נפלים להיות לכה"פ ספק נפל, לעומת מש"כ לגבי בכורות בני ישראל שצריך שיצא מכלל ספק נפלים, כלומר, אפילו מכלל ספק ולא רק מכלל ודאי. כעת, הלא לגבי בן לוי, כפי שכתב רש"י, משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש. אותה משמרת קודש, מצווה דאורייתא היא, וככל מצווה דאורייתא, ספ...

  פדיון, מהות ונוסח בבמדבר (פרק ג פסוק מה), קח את הלויים תחת כל בכור וגו׳. ע״כ. ומבואר בזה, שהלויים נכנסו תחת קדושת הבכורות והתקדשו תחתם, ורק הבכורות העודפים במספרם על הלויים, שלא היה כנגדם לוי לפדותם מקדושתם, נתנו חמשת סלעים. והנה, לצד ציווי חד פעמי זה, בסוף פרשת בא מצינו ציווי אחר, דומה, שהוא ציווי לדורות, ולפיו כל בכור מחוייב בנתינת חמשה סלעים לכהן כדי לפדות את עצמו מקדושתו. היחס בין הציווים הללו, החד פעמי שבפרשתנו והתמידי שבפרשת בבא, מבואר ברשב״ם ובחזקוני, דהדרך הכללית לפדיון בכור מקדושתו היא הדרך המבוארת בסוף פרשת בא, דהיינו, מתן חמשה סלעים, אלא שבפרשתנו מוסיפה התורה שבדור המדבר היה תחליף חד פעמי לאותם חמשת סלעים, ע״י כניסת לוי תחת בכור, ולכן רק הבכורות שלא היו כנגדם לויים לפדותם נתנו חמשה סלעים, מה שאין כן לדורות, שלא ניתן לפדות בכור ע״י לוי ותמיד הפדייה היא ע״י חמשה סלעים. בטעם שלדורות לא ניתן לפדות בכור ע״י לוי, מבואר באורח חיים, שדווקא בדור המדבר בו התקדשו הלויין לראשונה באה קדושה זו ונכנסה תחת הבכורות, אך בכל דור הלויים כבר עומדים קדושים מאליהם בזכות אבותיהם, ואי אפשר כבר...

  יששכר מטה זבולון בבמדבר (פרק ב פסוק ז), מטה זבולון ונשיא לבני זבולון אליאב בן חילון. ע״כ. הנה לא נאמר כאן ומטה זבולון, בוו החיבור, כי אם מטה זבולון, בלי וו, לעומת הנאמר בשאר השבטים, ומטה גד ונשיא לבני גד וכו׳, בוו החיבור, והדבר טעון ביאור. הבעל הטורים כותב טעם בהבדל זה, ע״פ המדרש, שהואיל וזבולון עסק בסחורה וסייע ליששכר ללמוד תורה, היה מקום לטעות ולומר שיששכר חשוב יותר וזבולון רק משני וטפל לו. לכן, לתיאור מטה זבולון הושמט וו החיבור, להורות שיששכר וזבולון שווים לגמרי, כי כאילו נכתב יששכר מטה זבולון, לומר ששניהם כאחד. ובלשון הבעל הטורים, ללמדך שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ונותן לתוך פיו של יששכר, לפיכך לא רצה הכתוב לעשותו טפילה לו, לומר, ששכרו גדול כמותו וכו׳ לכן חשוב הכל כמטה אחד, וכאילו אמר יששכר מטה זבולון. עכ״ל:

דגלי ישראל בבמדבר (פרק ב פסוק ז), איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו. ע"כ. ואיתא במדרש רבה על פסוק זה, נאוה כירושלים (שיר השירים פ״ו פ״ד), כאותן מלאכי השרת שהן יראין ומושלמין, איומה כנדגלות (שם), כדגלים שנתתי לך, ודוד רואה ואומר לא עשה כן לכל גוי, אלא לעצמו. ע״ש. וקודם לפסוק זה, לא עשה כן לכל גוי, בתהילים מזמור קמז, אמר דוד, מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. ופסוקים אלו בתהילים צריכים תלמוד, מהו עניין יעקב ועניין ישראל, ומהם דבריו, חוקיו ומשפטיו. עוד צריך להבין מניין למדרש שדוד באומרו לא עשה כן לכל גוי מדבר על הדגלים, והרי דברים רבים, מרכזיים וחשובים מן הדגלים, לא עשה ה׳ לכל גוי, כגון השראת השכינה, המקדש, התורה וכדו׳. כן צריך להבין מה שחזר ואמר אחרי לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום. עוד נאמר במדרש (שם יד), דבר אחר איש על דגלו באותות, זהו שאמר הכתוב (שיר השירים פ״ב פ״ד) הביאני אל בית היין, מהו הביאני אל בית היין, כיון שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני, ירדו עימו עשרים ושנים אלף מרכבות מלאכים וכו׳, והיו עשויין דגלים דגלים, לכך נאמר דגול מרבבה...