מלך שמחל על כבודו, דוד ושאול
מלך שמחל על כבודו, דוד ושאול
בשמיני מפטירים בשמואל ב, שם (פרק ו פסוקים כ כא) נאמר, וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים, ויאמר דוד אל מיכל לפני ה׳ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אתי נגיד על עם ה׳ על ישראל ושחקתי לפני ה׳. ע״כ. ואמרו במדרש, שבחר בי ומאס בבית אביך.
מיכל נתכוונה לכבודו של דוד, כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אם כן, צריך להבין מדוע בחר דוד להלבין פניה ומה צורך בכך לומר לה שה׳ מאס בבית אביה.
עוד אמר דוד (שם), ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. ע״כ. ודבריו צריכים ביאור.
ויש לומר, שהנה אמרו חז״ל ביומא (דף כב ע״ב), אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך. ע״ש.
וכך אמר דוד למיכל, ה׳ בחר בי ומלכותי נמשכת משום שאני שפל, קופה של שרצים תלויה מאחוריי ויכולים לומר לי אם תזוח דעתי עליי חזור לאחוריך. זאת בניגוד לשאול אביך שלא היה בו שום דופי, ומשום הכי מאס בו ה׳. לכן, אומר דוד, שעליו להשפיל עצמו לפני ה׳, ואפילו להוסיף עוד שפלות, כמאמר ונקלותי עוד מזאת וכו׳.
אכן, נראה שיש בדברים אף רובד נוסף.
מיכל התכוונה לטובה. היא יודעת ששאול אביה נענש מפני שמחל על כבודו, כמו שאמרו ביומא (שם), שאמרו בני בליעל מה יושיענו זה, כלומר שאול, ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה, ויהי כמחריש, ועוד, כשאיים נחש העמוני על אנשי יבש גלעד היו מן אנשים שאמרו שאול ימלוך עלינו, בתמיה, ורצה העם להמית אותם אבל שאול התנגד לכך. ומסביר רש״י (ביומא שם), ששאול גילה עצמו בכך שאינו כדאי למלוך. לכן מבקשת מיכל מדוד שלא יחזור על הטעות, וינהג בעצמו בכבוד הראוי.
דוד משיב לטענתה של מיכל ומציין בתשובתו שה׳ מאס בשאול, כדי להדגיש את ההבדל בין מחילת הכבוד של שאול למחילתו שלו. שאול מחל על כבודו כנגד אנשים ריקים ופוחזים ובני בליעל. הוא לא נהג כהוגן, מפני שכבוד המלך נגזר מכבוד ה׳ שציווה שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך.
מחילת הכבוד של דוד, לעומת זאת, הייתה כלפי השכינה. ואמרו בסוטה (דף מא ע״ב) לגבי מעמד הקהל, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב, אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכו׳, האמר וכו׳ מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, מצווה שאני. ע״ש. והסבירו התוס׳ (ד״ה מצווה) דדווקא בזה שייך לומר מצווה שאני, שמוחל על כבודו משום כבוד התורה שהוא כבוד השכינה, שמראה בעצמו שאימת שכינה עליו, אבל כאשר מוחל על כבודו כדי לחלוק כבוד לבשר ודם כגון כלה ות״ח, גזירת הכתוב שאינו מוחל אפי׳ במקום מצווה. עכ״ד. הרי שמחילה כבודו עבור השכינה היא בפני עצמה כיבוד שלה, וראויה היא.
וכך כתב הרמב״ם מהלכות מלכים, פרק ב הלכה ו, כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר ולבי חלל בקרבי וכו׳. ע״ש. והיינו כדרך שנהג דוד המלך עליו השלום, וכפי שנתבאר:
תגובות
הוסף רשומת תגובה