שירה בפיהם בוילך (פרק לא פסוק יט), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ע"כ. השירה הזאת, מבאר רש"י, היא שירת האזינו, האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו. אם כן, הקב"ה מצווה למשה לכתוב את שירת האזינו, ללמדה את בני ישראל ולשים אותה בפיהם, וכל זאת למען תעמוד השירה כעדות בבני ישראל. וממשיך הכתוב על דרך זו שהשירה עומדת כעדות (בפסוק כא), והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד, ומשה מבצע את ציווי ה' כדכתיב (בפסוק כב), ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל. ע"ש. בנדרים, דף לח ע"א, אמר ר' יוסי בר' חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתוב לך פסול לך וכו', משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו', ושואלת הגמרא מהא דכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ומשמע שהתורה מיועדת גם לבני ישראל, ועונה הגמרא, השירה לחודה. ממשיכה הגמרא ושואלת, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, ומבאר הר"ן, אי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא, ועל כן חוזרת בה הגמרא, אלא פילפולא ...

אחינו אתה בוילך (פרק לא פסוקים י ויא), ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. ע"כ. וקריאה זו קוראה המלך, וכך אמרו חז"ל במשנה במסכת סוטה (פרק ז משנה ח), פרשת המלך כיצד, מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמר מקץ שבע שנים במועד וגו', חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. וממשיכה המשנה ומספרת, אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, אמרו לו אל תתירא אגריפס, אחינו אתה אחינו אתה אחינו אתה. ע"כ. אגריפס המלך מזרעו של הורדוס היה, וזלגו עיניו דמעות בהגיעו לפסוק מפני שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות. בקשר לזה אמרו לו חכמים אל תתיירא אחינו אתה, משום שאמו מישראל. והנה, בגמרא במסכת סוטה (דף מא ע"ב) אמרו על כך, תנא משמיה דרבי נתן, באותה שעה נתחייבו שונאי ...

הטף למה באו בוילך (פרק לא פסוק יב), הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ע"כ. עניינה של מצוות הקהל, אומר החינוך, שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף במוצאי שנת השמטה בחג הסוכות ביום שני בחג, ולקרוא קצת מספר משנה תורה באזניהם שהוא אלה הדברים, ועל זה נאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'. עכ"ד. אם כן, בלשון הפסוק ובביאורו נתפרש שבכלל הקהל נמצאים האנשים, הנשים והטף. ופרש זאת רש"י, האנשים ללמוד, והנשים לשמוע, והטף למה בא לתת שכר למביאיהם. עכ"ל. ומקורו בגמרא בחגיגה, דף ג ע"א, תנו רבנן מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם, מה חידוש היה בבית המדרש היום. אמרו לו, תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם, אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה, שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום. אמרו לו, בפרשת הקהל. ומה דרש בה, הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף...

  סיני ועוקר הרים בוילך (פרק לא פסוק כא), והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו. ע״כ. וכתב על כך רש״י, כי לא תשכח מפי זרעו, הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי. עכ״ל. כלומר, הרי זו הבטחה שלעולם תהיה בישראל בקיאות בתורה, תהא רמת הבקיאות אשר תהא. אולם, בכל הנוגע לעצם ההבנה בתורה מעבר לכתוב והסקת המסקנות בסברא, בכל הנוגע לכך לכאורה לא הובטח דבר. והנה, בסוף מסכת ברכות וכן בהוריות (דף יד) דנו מה עדיף, סיני, דהיינו בקיאות בתורה, או עוקר הרים, דהיינו סברא עמוקה וחריפות. רב יוסף היה נקרא סיני, על שם שהיה בקיא בברייתות הרבה, ורבה היה נקרא עוקר הרים, שהיה מחודד יותר בפלפול. ואמרו בגמרא שסיני עדיף, לפי שהכל צריכין למרי חטיא, רוצה לומר, למי שקבץ תבואה למכור, כלומר למי שקבץ שמועות. מכיון שהבקיאות הינה מצרך בסיס שכולם צריכים לו, היא עדיפה על הסברות העמוקות ויכולות הפלפול, שרק מעט מומחים ומתקדמים צורכים ומתעסקים בהן. ולכאורה מסקנת הדברים שבמחלוקת האם עדיף להיות בקיא או מעמיק, שבה נחלקו בפועל רב יוסף ורבה, נפסקה ההלכה כרב יוסף שהבקיאות היא ה...

  כתבו לכם שימה בפיהם בוילך (פרק לא פסוק יט), ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. ע״כ. ולשון הפסוק צריכה ביאור. ראשית, מהו שכתב ועתה, והרי מצוות כתיבת ספר התורה היא מצווה לדורות ולא רק לאותה העת. שנית, מהו שאמר ולמדה את בני ישראל, וחזר ואמר שימה בפיהם. לכאורה מדובר בדברים כפולים, ואם ישנו הבדל בין לימוד לשימה בפה, מהי באמת אותה שימה בפה. בנוסף, מהו שכתב בסוף הפסוק שכל זה הוא למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. איזה עניין מהותי הדגיש בכך. הנה, הרא״ש בריש הלכות ספר תורה כתב חידוש דין, שכל דין כתיבת ספר תורה לא נאמר אלא בדורות הראשונים. בדורות הראשונים אכן היו כותבים ספר תורה ולמדים בו, וזהו היה המקור הכתוב שבו היה תלוי הלימוד. אולם, בזמננו, כותב הרא״ש, אין כותבים ספר תורה ללמוד בו אלא להניחו בבית הכנסת לקרות בו לרבים את הקריאה בתורה השגרתית. לכן, בימינו מצוות העשה היא אחרת, שכל אחד מישראל שידו משגת, לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם, ולהגות בתורה הוא ומשפחתו. כלומר, לדעת הרא״ש מצוות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, ...

  שכר למביאיהם ולהם בוילך (פרק לא פסוק יב), הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלוקיכם ושרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ע״כ. וכתב רש״י, האנשים ללמוד, והנשים לשמוע, והטף למה באו, לתת שכר למביאיהם. עכ״ל. וטעם הדבר שבאו הנשים רק לשמוע אבל לא ללמוד, לפי שפטורות הן מתלמוד תורה. לכך לא באו אלא לשמוע כדי לקיים מתוך כל הדברים את מה שמוטל עליהן לעשות. אך הרמב״ן כתב, למען ישמעו ולמען ילמדו, האנשים והנשים, כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה׳. דהיינו שהנשים באו מאותה סיבה ממש של האנשים, לשמוע וללמוד. ונראה שאף שאין נשים בכלל תלמוד תורה, לפירוש זה ברמב״ן הכוונה ללימוד של יראת שמים, כך שגם נשים בכלל וצריכות הן ללמוד את הדבר. והמשיך הרמב״ן, ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו, הם הטף, כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם, כי אין הטף הזה יונקי שדיים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו. עכ״ד. הרי שהקטנים, שאמנם אינם גדולים אך גם אינם קטנים ממש, באים לשמוע, בעקבות כך לשאול ובעקבות השאלות ללמוד. אמנם, ל...