בריחה לצורך מנוחה בבהעלותך (פרק י מפסוק לג), ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וכו' לתור להם מנוחה וכו'. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וכו'. ע"כ. ויהי בנסוע הארון מוקף בשני נונין הפוכין, ומבאר רש"י, עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקודש (מסכת שבת דף קט"ז ע"א). עכ"ד. ושם בגמרא, פורענות שנייה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים (פרק יא פ"א), דהיינו תואנה והקנטה כמה טרחנו בדרך הזה שלושה ימים (רש"י שם), פורענות ראשונה, ויסעו מהר ה', ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'. ע"ש. ומה היא אותה פורענות ראשונה שסרו מדרך ה', מבאר רש"י (שם בשבת), בתוך שלושה ימים למסעם התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא. עכ"ל. דהיינו אותה תאווה המוזכרת בהמשך (פרק יא מפסוק ד), והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, למרות מיקומה המאוחר בכתוב הינה למעשה פורענות ששייכת לנסיעה מהר ה' ולשלושת הימים שלאחר מכן, אולי מפני שקרתה כבר אז ואין מוקדם ומאוחר ב...

זו תורה וזו שכרה בנשא (פרק ה פסוק כח), ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ע"כ. ואמרו במשנת סוטה (דף כ ע"א), אם יש לה זכות הייתה תולה לה, ופרש"י, תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע, ונקתה על ידי זכויות כדי זריעת זרע תשעה חודשים ויש אומרים יותר. עכ"ד. ובסוגיית הגמרא (שם בדף כא ע"א) הרחיבו וביררו בעניין אותה זכות וא"ד, זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, כלומר, שאין נשים מצוות במצוות תלמוד תורה דכתיב ביה ולמדתם אותם את בניכם (דברים פי"א פי"ט), בניכם ולא בנותיכם (קידושין דף כט ע"ב), וזכות מי שאינו מצווה ועושה פחותה ואין לה מקור שמגינה, וממשיכה הגמרא, אלא זכות דמצווה, זכות דמצווה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצווה ותורה אור, תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור, את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם וכו', רבינא אמר לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועו...

מניות ערך בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם. ע"כ. וכתב רש"י (על פסוק א), מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. עכ"ל. והמפרשים האחרונים נתנו טעם ותבלין נוספים במשמעות מניית עם ישראל, שהרי דין הוא שדבר מיעוט בטל הוא ברוב, כך שישראל שהם מיעוט בקרב אומות העולם צריכים להיות בטלים חס ושלום בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים. וזו הייתה גם טענתו של המן הרשע ישנו עם אחד וכו' (אסתר פ"ג פ"ח), ולכך הקדים הקב"ה שקליהם של עם ישראל לשקליו של המן (מגילה דף יג ע"ב), דהיינו שמנה את עמ"י דרך מניית מחצית השקל, ובכך נעשו חשובים כדבר שבמניין, ודבר שבמניין אינו בטל ברוב (ביצה דף ג ע"ב). דין זה שדבר שבמניין אינו בטל ברוב הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק בזה ובכל אופן הכל בטל משום דכתיב לגבי הכרעת רוב הדעות בבית הדין (שמות פכ"ג פ"ב) אחרי רבים להטות (חולין דף יא ע"א), ואם כן מאי שנא שמדברי סופרים יש הלכה להתייחס לחשיבות המתבטאת על ידי מניין ולהתייחס למיעוט, הרי הלכה זו באה רק להחמיר ול...

מלאכת אוגר טיפול בשבת בחיית מחמד כגון אוגר או ארנב כרוך בכמה נדונים של מלאכות ואיסורי שבת שיש לעמוד ולברר האם ומתי עוברים עליהם, כיצד נמנעים מן האיסור ומה הצדדים בדבר. בין הנדונים הטעונים בירור, טלטול החיה או אפילו ליטוף שלה, טלטול הכלוב של החיה, שייתכן לאסור מצד טלטול מוקצה, נתינת אוכל בפני החיה, שהרי ישנם אופנים מסויימים שאסרו לעשות כן, ועוד צריך לברר מה הדין מצד הלכות צידה, האם אפשר לתפוס את החיה המתהלכת בבית, להחזיר אותה לכלוב ולאחר מכן אף לסגור את פתח הכלוב. באשר לדין מוקצה, סוג המוקצה הרלוונטי הוא מוקצה מחמת גופו, אותו מגדיר המשנה ברורה בהקדמה לסי' שח כך, דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. עכ"ל. ושם בסעיף ו פסק השו"ע על דרך זו שאסור לטלטל שברי כלי שאינם ראויים לשום מלאכה, והטעם משום שבטיל שם הכלי מעליהם ודומים לצרורות הנחשבים למוקצה מחמת גופו. ובסעיף לט כתב השו"ע מפורשות, אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. עכ"ד. הרי...

אהבה מכבדת בבהר (פרק כה פסוק לו), וחי אחיך עמך. ע"כ. ונחלקו במחלוקת המפורסמת בסוגיית בבא מציעא (דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. הרי לר' עקיבא עקרון של קדימות ועדיפות של חיי הפרט על פני חיי הזולת. ובמסכת יבמות, דף סב ע"ב, מסופר, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה וכו', אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה, מאי היא א"ר נחמן אסכרה. ע"ש. מבואר כי תלמידי ר' עקיבא נענשו במיתה חמורה מפני שלא נהגו כבוד זה לזה אלא כביכול בצורה שמורידה ומפחיתה מחבריהם ביחס אל עצמם. לולא דמסתפינא אמרינא כי את העיקרון שמלמד את האדם להעדיף את עצמו ואת חייו על פני האחר לא למדנו אלא מאותה הוראה של ר' עקיבא עצמו, חייך קודמים לחיי חבריך, ושמא סברו התלמידים שהינם ה...

ערמה של תורה באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. וכיצד סופר, כתב השו"ע (או"ח סי' תפט ס"א), הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר עד שמגיע  לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו', ובסעיף ח כתב, אם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. הרי סופרים הימים והשבועות, מוסיפים והולכים בספירה עד שיעברו ארבעים ותשעה ימים, ואם דילג ולא ספר באחד הימים שוב אינו סופר בברכה. משורשי המצווה, כותב ספר החינוך (מצווה שו) וא"ד, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות וכו', להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. עכ"ד. אך אם זהו השורש, יש לתהות על כיוון...