גווני הקשת בנח (פרק ט פסוק יב), ויאמר אלוקים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם ובין כל נפש חיה אשר אתכם לדורות עולם. ע"כ. אומר הרמב"ן, ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאילו מן השמים מורים בו וישלח חיציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים. וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום לפי שכנגדם. ועוד, שאין לקשת מיתר לכוונן חיצים עליו. ורבינו בחיי הוסיף שהקשת ראויה למלחמה כשאדם מקשה את המיתר שבה, ולכן היא נקראת קשת, מה שלא מתקיים כאן שאין בה המיתר לירות בו. ומדייק הרמב"ן, משמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית ועתה ברא ה' חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן. והמשיך וכתב, ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היוונים שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, כלומר, הקשת היא תופעה פיזיקלית שלכאורה כבר הייתה בעולם ולא נבראה כעת. ואומר הרמב"ן שהלשון מסתדרת עם עובדת היות הקשת תופעה פיזיקלית קדומה, כי כאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן כי אמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נות...

קטן ובן נח בנח (פרק ט מפסוק ד), אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם. ע"כ. הרי חלק משבע מצוות שנצטוו בהן בני נח, אכילת איבר מן החי ושפיכות דמים. כתב הרמב"ם מהלכות מלכים (פרק י ה"ב), ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוות. עכ"ל. והביא החתם סופר בשו"ת (יו"ד סי' שיז) שנשאל על כך, והרי לא ניתנו השיעורים אלא לישראל לבד וכבר כתב הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת יב ולבן יג שנה והבאת שערות ושיעורן הכל בכלל שיעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיוון שאין שיעורין לבן נח מאי טעמא יפטר הקטן. והשיב החתם סופר שהקריטריון אצל בן נח אכן אינו אותם שיעורים של בת שתים עשרה ובן שלוש עשרה והבאת שערות כמו בישראל אלא כל ששכלו שלם כראוי הוה גדול ופחות מזה הוא קטן. והנה, ישנו כלל בגמרא בסנהדרין (דף נט ע"א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, דהיינו שאין דבר שמותר לישראל ואסור לנכרי. לפי זה כתבו האחרונים שכמו שעכו"ם ק...

אשר איננה טהורה בנח (פרק ז פסוק ח), מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וכל אשר רומש על הארץ. ע"כ. אמרו על כך בגמרא בפסחים (דף ג ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה וכו'. ובאורייתא מי לא כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיה, כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה. כדאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ע"ש. במקום לנקוט את המילה הטמאה, חמש אותיות, נקטה התורה בלשון אשר איננה טהורה, בשלוש עשרה אותיות שהן שמונה אותיות נוספות, ללמד שאל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולשון טהרה עדיפה על פני לשון טומאה. ואכן, למסקנא קובעת הגמרא שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה גם אם הלשון הקצרה מגונה ביחס ללשון הארוכה ורק כאשר הלשונות שווים באורכם יש להימנע מהלשון המגונה. בכל זאת, מסבירים המפרשים, בכמה מקומות, כגון בנח, האריכה התורה כדי לחזר אחר הלשון הנקייה כדי ללמד את הדבר הזה בעצ...

צדיק תמים בדורותיו בנח (פרק ו פסוק ט), אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח. ע“כ. והנה, את הביטוי איש צדיק תמים ניתן לנתח תחבירית בשתי דרכים. באופן אחד, איש שהוא צדיק והוא תמים, דהיינו שהמילים צדיק ותמים מתארות בנפרד את המילה איש, ובאופן אחר, איש שהוא צדיק באופן תמים, דהיינו שהמילה צדיק מתארת את המילה איש, והמילה תמים מתארת את המילה צדיק. איש שהוא צדיק והוא תמים, בפשטות, לא משובח מאוד בצדיקותו באופן מיוחד, שכן לא מתלווה תיאור מיוחד לצדיקות שלו. יתר על כן, האיש עצמו מתואר גם בתמימות, תכונה עם משמעות של שמירת עניינים של שב ואל תעשה, אבל ללא משמעות כ״כ במישור של קום ועשה, וכאשר היא נלוות לצדיקות, היא מלמדת שגם הצדיקות, לכאורה, אינה מיוחדת במינה. פעמים שמוסיפים בתיאורים עם שבחים בינוניים, וגורע הדבר גם משבחים שהיו מתפרשים כטובים יותר ללא התוספת. ובקיצור, כל המוסיף גורע. לעומת זאת, בדרך הקריאה השנייה, איש בעל צדיקות תמימה ושלמה, לא רק שהתואר היחיד והמתאים לנח הוא צדיק, אלא שנתייחדה צדיקותו בתמימותה ובהיותה שלמה. לא צדיקות רגילה, אלא צדיקות מיוחדת. אם כן, בקריאה זו...

  מצוות בני נח וחיוב מסברא   בתחילת ספרו של הרב מ״מ כשר, מפענח צפונות, מופיע קונטרס בשם סברא דאורייתא. הרב כשר פותח אותו בכמה מקורות תלמודיים שמתייחסים לסברא כשקולה לפסוק, כגון הא דאמרינן בכתובות (דף כב ע״א) למה לי קרא סברא היא, בברכות (דף ד ע״ב) איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא, ובעוד מקומות. כן גם במסכת שבת (דף צו ע״ב) לומדים את מלאכת הכנסה מסברא ועוד הרבה על זו הדרך. ובאמת הדברים לכאורה תמוהים, שהרי בכל תקנה או גזירה דרבנן יש סברא שמחמתה היא תוקנה או נגזרה, ואם כל סברא היא דאורייתא אז לא היו כלל הלכות דרבנן. אמנם היה מקום לחלק בין סברות לגוף העניין לסברות של סייג וגדר. אם האיסור עצמו יוצא מסברא אז הוא מדאורייתא, אבל אם יש סברא לחזק מצווה כלשהי או לקבוע לה גדר, אבל המעשה עצמו אין בו בעייה מהותית, אז זוהי הלכה דרבנן. הבחנה כזאת אולי יכולה לבאר את מעמד הגזירות, אך מדוע גם התקנות, כמו חנוכה או פורים, הן רק דרבנן, והרי הן ודאי מבוססות על סברא מהותית. על כן נראה בהכרח לומר שיש כמה רמות של סברות, חזקות וחלשות יותר, ורק הסברות החזקות יוצרות הלכות דאורייתא. אבל ההלכות שנוצרות מסברו...

  ונח מצא חן בעיני ה׳ בבראשית (פרק ו פסוק ח), ונח מצא חן בעיני ה׳. ע״כ. הרי שגדול שכרה של מציאת חן עד למאוד, כי הקב״ה ניחם שעשה את האדם, ונמלך להחריב עולם ומלואו, ומכל מקום נמלך והחליט להשאיר שם ושארית בארץ לדורות עולם, משום שאדם אחד ושמו נח מצא חן בעיניו. צריך, אם כן, להתבונן ולתור אחר סודו וסגולתו של החן, וכיצד ימצא האדם חן וחסד בעיני אלוקים ואדם. ארבע סגולות למציאת חן ואלו הן. תלמוד תורה, כפי שנשנה באבות (פ״ו מ״ז), גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה וכו׳ ואומר כי לויית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך, ועוד אמרו בכתובות (דף עז ע״ב), מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן, רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה, רבי אלעזר לא עייל באהליה, רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה, ריב״ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר אילת אהבים ויעלת חן, אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא. יראת שמים, שהרי אמרו בסוכה (דף מט ע״ב), כל שיש בו חן בידוע שיש בו יראת שמים, שנאמר וחסד ה׳ על יראיו מעולם ועד עולם. ענווה, דהלא כתיב במשלי (פרק ג פסוק לד) לענווים יתן חן. תמימות, שהרי כך כתוב בתהילים (פ״ד פי״ב), חן וכבוד י...

  איש צדיק תמים היה בנח (פרק ו פסוק ט), אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח. ע״כ. הרי שבריש הפרשה קראהו הכתוב לנח צדיק תמים, ובהמשך, בפרק ז פסוק א, כתבה התורה קצת אחרת, שאמר הקב״ה לנח, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, וצריך להבין מהי המשמעות של שינויי הכינויים הללו. רש״י בפרק ז פירש בשם בראשית רבה, אהא דאמר הקב״ה לנח רק צדיק ולא צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, וכ״א בגמרא בעירובין (דף יח), ובפרוש המילים בדורותיו ובדור הזה, כתב רש״י דבריו הידועים בריש הפרשה, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. עכ״ד. המהרי״ל דיסקין כתב פירוש אחר, בדרך הדרש אך מאוד מתקבל על הדעת גם בפשט, דהנה ידוע ששם צדיק מורה על מי שכובש את יצרו, כדוגמת יוסף הנקרא בפי כל יוסף הצדיק על שם שפטפט ביצרו ועמד בנסיון, ולעומת זאת, שם תמים מורה על חוזק באמונה, דהיינו דרגה של אמונה תמימה (לאפוקי אמונה שאיננה תמימה, המהולה במחשבות חיצוניות וספקנו...