להבדיל בשמיני (פרק יא פסוק מז), להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. ע"כ. לשון הכתוב ארוכה וטעונה ביאור, מדוע כפל והאריך להבדיל בין הטמא ובין הטהור ושנה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. כמו"כ מדוע נקט בלשון החריגה של הבדלה ומדוע הזכיר שני הצדדים החיה הנאכלת והחיה אשר לא תאכל, די בכך שיודע האדם ומכיר את שהותר לו לאכול ומתוך הן אתה שומע לאו. רש"י ומפרשים נוספים כבר התייחסו ללשון המיוחדת להבדיל וכתבו כי יש עניין מיוחד להיות אקטיבי בידיעת הטהור והטמא, שתהא יודע ומכיר ובקי בהן, כך לשון רש"י, אך אכתי צ"ב מה העניין בכך, מה משמעות ההכרה השכלית האקטיבית הזו בין הטמא והטהור, בין המותר לאכילה ובין האסור. כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, אומר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מח), מזונם מגונה. ודע שאילו הסימנים, רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר ולא היעדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה. עכ"ד. ועל דרך זו הרמב"ן בכמה מקומות מבאר כיצד המאכלים הא...

 וידום אהרן ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן. ע"כ. קיבל שכר על שתיקתו, אומר רש"י. ומה שכר קיבל, שנתייחד עימו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. עכ"ד. כמה דברים אינם מובנים בהתרחשות זו. ראשית כל, מדוע השתמש הכתוב בלשון הייחודית וידום, ולא במונח היותר פשוט, וישתוק. הרי אהרן לא נהיה חפץ דומם אלא אדם במצב של שתיקה, וכמו הלשון שרש"י עצמו נקט, קיבל שכר על שתיקתו. שנית, מדוע נוקט רש"י, כביכול על דרך הפשט, שאהרן שתק שתיקה שמאחוריה עומדת קבלה והסכמה בלב שלם, שתיקה כזו שקיבל בשכרה את ההתייחדות עם המקום. הלא מן הכתוב אין הכרח אלא שאהרן כביכול לא הביע התנגדות ותסכול בפומבי, אבל לשתיקה של קבלה בלב שלם אין על פניו ראיה. ושלישית, צריך ביאור מה לפרשת שתויי יין להיאמר כתגמול עבור פרשת מות בני אהרן, וביותר לפי הפירושים שלא חטאו בכניסה שתויי יין למשכן. כמה מינים בשותקים. יש ששותק אבל אינו מסכים. שתיקתו מתבטאת בכך שחוסר ההסכמה שבליבו אינו מחלחל החוצה כהבעת התנגדות בפומבי, אבל דעתו עדיין בעינה עומדת אל מול וכנגד למאורע שהתרחש ב...

הייטב בעיני ה' בשמיני (פרק י פסוקים טז עד כ), ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש כי קודש קדשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'. הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה אכול תאכלו אותה בקודש כאשר ציוויתי. וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. וישמע משה וייטב בעיניו. ע"כ. פירוש הפסוקים, לפי רש"י, עולה כך. שעיר החטאת הוא שעיר החטאת של מוספי ראש חודש, שכן אותו היום ראש חודש ניסן היה, וחוץ ממנו קרבו עוד שני שעירי חטאת, שעיר עיזים של חטאת העם ושעיר של הנשיא הראשון שהקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה. ומתוך השלושה לא נשרף אלא שעיר זה, י"א מפני טומאה שנגעה בו וי"א מפני האנינות שהיו בה אהרן ובניו על נדב ואביהוא, ודווקא שעיר זה היה אסור לאכול באנינות מפני שהוא קודשי דורות, דהיינו שקרב תמיד בכל ראש חודש, אבל בקודשי שעה המיוחדים לשעתם, כגון חטאת העם וחטאת נחשון סמכו על מה שאמר משה לגבי המנחה...

זאת החיה בשמיני (פרק יא פסוק ב), דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. ע"כ. וכמעט שאין מילה אשר אין שם תמיהה. יש להבין לשם מה נדרשת מילת זאת שהוסיף, זאת החיה אשר תאכלו, ולא סתם החיה אשר תאכלו. יש להבין לשם מה כתב היתר האכילה, אשר תאכלו, ולא הסתמך על הדברים שאסר בהמשך דבריו ומכלל לאו אתה שומע הן. ואפילו אם תאמר שצריך להשמיענו הן ההן והן הלאו, יהיה הטעם אשר יהיה, עדיין אינו מובן מדוע הקדים את הדברים המותרים על פני האסורים, הרי דבר חידוש הוא לכאורה לבוא ולאסור ולא לבוא ולהתיר, כי בסתמא הכל מותר עד שנתחדש בו איסור, ויותר נראה לפתוח בדבר המחודש. עוד תמוה, מדוע כתב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, ולא כתב ישירות זאת הבהמה. לשם מה יש לומר את הכלל, חיה, ואחר כך למקד לבהמה, ולא לכתוב מיד שמדובר בבהמה. עוד לא ברור מה שסיים מכל הבהמה אשר על הארץ, וכי בהמות פורחות בשמים הן. במה שפתח במילה זאת, פרש"י, מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. הנה, בגמרא במנחות (דף כט ע"א) נאמר שג' דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע, ...

מלך שמחל על כבודו, דוד ושאול בשמיני מפטירים בשמואל ב, שם (פרק ו פסוקים כ כא) נאמר, וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים, ויאמר דוד אל מיכל לפני ה׳ אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אתי נגיד על עם ה׳ על ישראל ושחקתי לפני ה׳. ע״כ. ואמרו במדרש, שבחר בי ומאס בבית אביך. מיכל נתכוונה לכבודו של דוד, כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אם כן, צריך להבין מדוע בחר דוד להלבין פניה ומה צורך בכך לומר לה שה׳ מאס בבית אביה. עוד אמר דוד (שם), ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. ע״כ. ודבריו צריכים ביאור. ויש לומר, שהנה אמרו חז״ל ביומא (דף כב ע״ב), אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך. ע״ש. וכך אמר דוד למיכל, ה׳ בחר בי ומלכותי נמשכת משום שאני שפל, קופה של שרצים תלויה מאחוריי ויכולים לומר...

  אצל אהרן החטאת קודמת לעולה בשמיני (פרק ט פסוק ז), ועשה את חטאתך ואת עולתך. ע״כ. הנה כל אימת שמביא אדם חטאת עם עולה, יש להקריב לפי הדין את החטאת לפני העולה, פרט לחטא של עבודה זרה, שבו יש להקריב את העולה לפני החטאת. טעם הדבר הוא, לפי שבכל העבירות אין מצרפים את המחשבה אל המעשה, ולכן באה תחילה החטאת על עיקר העבירה, כלומר המעשה, ולאחר מכן באה העולה בתור מתנה, משכבר נתכפר החטא, אבל בחטא של עבודה זרה מצורפת גם המחשבה אל המעשה, ולכן באה העולה קודם, כשם שתמיד קודמת מחשבה למעשה. ואולם, מכיון שהקרבנות הללו של אהרן הכהן באו כנגד חטא העגל, שהיה של עבודה זרה, הרי מקום היה לחשוב שהעולה צריכה לבוא לפני החטאת, כפי האמור, לכך אמרה התורה, ועשה את חטאתך ואת עולתך, תחילה אל החטאת ואחר כך את העולה, משום שאהרן הרי לא חטא בחטא העגל במחשבה, כי אם במעשה, שעשה מה שעשה תוך כוונה למנוע את העם מלחטוא, ועל כן הייתה זו לגביו עבירה ככל העבירות, שמביאים בהן חטאת רק על המעשה, והעולה באה אחריה ואינה אלא מתנה:

  למה אתה בוש בשמיני (פרק ט פסוק ז), ויאמר משה אל אהרון קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכיפר בעדם כאשר ציווה ה׳. ע״כ. וכתב רש״י ז״ל מדוע הוצרך משה לומר לאהרן קרב אל המזבח, ע״פ התורת כהנים, שהיה אהרון בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת. עכ״ל. ואינו מובן, ראשית, ממה התבייש אהרון, ושנית, מה תשובתו של משה שלכך נבחר שייכת לכך. בפרשת אחרי מות, בפסוקים העוסקים בעבודת הכהן ביום הכיפורים, נאמר (פרק טז פסוק לד), והייתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה, ויעש כאשר ציווה ה׳ את משה. ופרש״י, ג״כ ע״פ התו״כ, כשהגיע יום הכיפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרון שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזירת מלך. עכ״ל. כלומר, לא בא הכתוב ויעש כאשר ציווה ה׳ את משה, אלא להדגיש שאהרון לא עשה מה שעשה עבור עצמו וכבודו כי אם כמי שמקיים גזירה. והנה, ודאי לא עשה אהרון דבר ממנהגי הכהן הגדול כי אם משום שמלכתחילה היה ציווי והוסדר הדבר שכן נוהג הכהן הגדול. ולמעשה, מן הסתם, כמעט כל כהן גדול שהיה כמעט בכל ביצוע תפקיד של הכה״ג, לא עשה כן אלא מש...