בדי המשכן בפקודי (פרק לט פסוק א), ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרון כאשר ציווה ה' את משה. ע"כ. הרי מתארת התורה את בגדי אהרון ובניו הכוהנים מיד לאחר הסיכום והסקירה של החומרים מהם הוכן המשכן. ויש לברר את מהות אותם בגדי הכהונה ולתהות על חשיבותם, האם יש בהם איזו מעלה עצמית או שהינם תנאי והכשר מצווה ביחס למצוות אחרות בעבודת בית המקדש. בספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה לב הינה כיבוד הכהנים ומצווה לג הינה בגדי כהונה וא"ד בעניינה, והמצווה הלג היא שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואז יעבדו במקדש וכו', וכשיעבוד הכהן בפחות מהבגדים שהם מיוחדים בעבודה ההיא או ביותר מהם עבודתו פסולה וחייב עם זה מיתה בידי שמים, ר"ל מחוסר בגדים שעבד. וכן מנו אותו בגמרא סנהדרין (דף פג ע"א) בכלל מחוייבי מיתה בידי שמים וכו', אבל בא כתוב וחגרת אותם אבנט וכו' והייתה להם כהונה לחוקת עולם ובא בפירוש בזמן שבגדיהן עליהן כהונתן עליהם אבל בזמן שאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים וכו'. ואף על פי שהם בתכלית היופי...

מלא את המשכן בפקודי (פרק מ פסוק לד), ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ע"כ. מפני מה פרשת פקודי וספר שמות נגמרים בהשראת השכינה בקרב עם ישראל, יש לומר בפשטות כדי לסיים בדבר טוב, כפי שציינו התוס' בסוף מסכת נידה (דף עג ע"א ד"ה תנא) ובמקורות רבים נוספים. אך נראה שמעבר לסיום בדבר טוב, יש ליתן את הדעת על כך שספר שמות פותח, פסוקים בודדים מתחילתו, בתיאור השעבוד, עבודת הפרך, העינויים והמרורים. נמצא שהספר פותח בשעבוד, בדיוטא תחתונה, ומסיים בהתעלות ובהשראת השכינה, ולא בכדי. הרמב"ן בהקדמה לספר שמות עמד על הדבר וא"ד, נתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל וכו', וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ד. רוצה לומר, אין מדובר כביכול ...

 המשכן משכן בפקודי (פרק לח פסוק כא), אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן. ע"כ. פרש"י, המשכן משכן, שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. עכ"ד. ושאל בשפתי חכמים, ואם תאמר, הרי לא מיותר לדרשה אלא משכן אחד אבל אחד צריך לגופו. ויש לומר, ממה ששינה הכתוב ולא כתב את שניהם אותו הדבר, בתוספת ה' הידיעה או בלעדיה, ודאי מה שכתב המשכן אינו מדבר על המשכן אלא על בית עולמים, בית המקדש, שקרא לו כך מפני שנתמשכן. ומפני מה לא נקט בלשון נחרב או נלקח כי אם נתמשכן, נראה לומר על פי הבחנה שכתב האמת ליעקב. הנה, אחד שירד מנכסיו וצריך להשיג מעות, ילך וימכור את נכסי המותרות שלו שאינו צריך להם וישיג בעבורם כסף לו הוא צריך. אכן, נכסים החשובים לו עד למאוד ואינו יכול להינתק מהם, יתן, במידת הצורך, כמשכון עבור המעות, אך תמיד ישאף לקחתם חזרה. החפצים אינם נמכרים ומתנתקים בעבור מעות, בבחינת המעות חשובות מן החפץ, אלא ניתנים כמשכון המאפשר לקחת מעות בינתיים, וכאשר יתאפשר להחזיר המעות יוחזר המשכון, בבחינת החפץ חשוב מן המעות. ממילא מובן...

ויעשו בני ישראל בפקודי (פרק לט פסוק לב), ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו. ע"כ. ופרש"י, ויעשו בני ישראל, את המלאכה ככל אשר ציווה וגו'. עכ"ל. וקצת תמוה לשם מה כתב כן, והרי פשיטא שאין הכוונה שעשו אלא את המלאכה. וכי איזו עוד אפשרות יש לעמ"י לעשות בהקשר זה אם לא מלאכת המשכן המפורטת בהרחבה בשתי הפרשיות האחרונות. השפתי חכמים שאל והעיר מפן נוסף, דבריש הפסוק כתיב ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, וא"כ בשביל מה צריך לומר שבני ישראל עשו את המלאכה, הרי נאמר שהמלאכה עומדת עשויה כמה מילים קודם לכן. וביאר בשפתי חכמים שלכן פירש המלאכה, כלומר שלא שינו המלאכה אלא עשו ככל אשר ציווה ה' את משה. כך דבריו. ואשר נראה בכוונתו, שחזר הכתוב ואמר ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, לא כדי לומר שהמלאכה כלתה אלא כדי לומר שהמלאכה עשויה כהוגן. כדי לומר שבני ישראל עשו בדיוק כפי שנצטוו. בהתאם פירש רש"י את הפסוק וכתב שעשו את המלאכה באופן של ככל אשר ציווה, שדווקא מלאכה בצורה ובאיכות כזו עשו ולא אחרת. ונראה דיוק מדברי רש"י לפירו...

  כאשר ציווה לדורות בפקודי (פרק מ פסוקים כב כג), ויתן את השולחן באוהל מועד על ירך המשכן צפונה מחוץ לפרוכת ויערוך עליו ערך לחם לפני ה׳ כאשר ציווה ה׳ את משה. ע״כ. כ״כ בתוספתא דמנחות (פרק ז ה״ז), הרי הוא אומר וירא משה את המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה י״י וגו׳, היכן צוהו ועשו לי מקדש וגו׳ ויתן את השלחן באוהל מועד וגו׳ ויערך עליו ערך לחם לפני י״י כאשר צוה י״י היכן צוהו ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני י״י וג׳ וישם את המנורה באהל מועד וג׳ ויעל הנרות לפני י״י כאשר צוה י״י היכן צוהו על המנורה הטהורה יערך את הנרות וגו׳ וישם את מזבח הזהב באוהל מועד וגו׳ ויקטר עליו קטרת סמים כאשר צוה י״י היכן צוהו בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וישם את מסך הפתח למשכן ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד ויעל עליו את העולה ואת המנחה כאשר צוהו היכן ציוהו את הכבש אחד תעשה בבקר וגו׳. בתוספתא במנחות (פרק ז), שאלו היכן נצטווה לערוך הלחם ולהדליק הנר, והביאו לכך מקורות שונים, וצ״ב מדוע צריך להביא ממרחק לחמו לצוות על עריכת הלחם והדלקת הנר, והרי שם בריש הפרק (פ״מ פסוק ד) מצווה על כך, דכתיב והבאת את השולחן וערכת את ער...

  כאשר ציווה ה׳ את משה בפקודי (פרק מ פסוקים יח יט), ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו ויפרוש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה כאשר צווה ה׳ את משה. ע״כ. נמצא כתוב כאן, כבעוד מקומות, שהכל נעשה כאשר צווה ה׳. לגבי כך, כתוב במדרש ויקרא רבה (א ז), משל למלך שציווה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין, על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך, והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך וכו׳, לימים נכנס המלך לתוך הפלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו, אמר, כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים. כך בשעה שאמר לו הקב״ה למשה עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר ציווה ה׳ את משה, אמר הקב״ה, כל הכבוד הזה עשה לי משה, ואני מבפנים והוא מבחוץ, קראו לו שיכנס לפני ולפנים, לכך נאמר ויקרא אל משה. עכ״ד. במהדורא בתרא, שבת דף פט ע״א, הוסיף לבאר בדברי המדרש, כי הנה בדרך כלל אין המלך מניח לאף אדם להיכנס לפני ולפנים של ארמונו, אל תוך החדר שהמלך...

  שבע יפול וקם בפקודי (פרק מ פסוקים יז יח), ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן. ע״כ. אמרו חז״ל, כי בכל יום משבעת ימי המילואים היה משה מקים את המשכן ומפרקו אח״כ, ויש להבין לשם מה עשה זאת. כך ביאר זאת האדמו״ר רא״מ גור ז״ל. הנה שבע ההקמות הללו היו כעין הכנה לעומת שבע הנפילות של בית ה׳, במדבר, בגלגל, בשילה, בנוב, בגבעון, בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. משה רבינו חזר והקים בשבע הקמותיו את כל שבע הנפילות, לבל תהיינה חלילה נצחיות, והעמיד שוב כל פירוק וסלל דרך להקמה מחודשת של בתי המקדש הנופלים, שנחרבו כתוצאה מהתגברות כוח הרשעה בעולם. והכל רמוז בפסוק במשלי (פכ״ד פסוקים טו טז), אל תארוב רשע לנווה צדיק, אל תדד רבצו, כי שבע יפול צדיק וקם: