מגיפה והצו הקטגורי
מגיפה והצו הקטגורי
בבשלח (פרק טו פסוק כו), והסירותי מחלה מקרבך. ע״כ.
ניתוח המצב והעמדות לגבי מגיפת הקורונה ונדונים קשורים.
הגמרא בשבת, בדף מב עמוד א, אומרת שמותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, וכן מובא בפוסקים. נראה פשוט שלא מדובר בגמרא באופן של סכנה ישירה ליחיד שעובר על פני הגחלת, כי אחרת אותו היתר היה נוהג גם ברשות היחיד. אכן נחלקו הראשונים האם ההיתר לכבות הינו גם בכיבוי דאורייתא או לא, אך אכמ״ל.
ניתן להבין את מהות היתר כיבוי הגחלת בשני אופנים. אופן אחד, שכאשר הדבר נוגע לציבור, בגלל חשיבותו של הציבור, ישנה התחשבות דינית מיוחדת למנוע ממנו כמה שיותר כל פגיעה שהיא, גם כאשר ביחס לאדם בודד כן הייתה מתאפשרת הפגיעה.
לפי אופן נוסף, שנראה יותר נכון, פחות מחודש ופשוט להבנה אחרי שמבחינים בו, אין שום הבדל מהותי בין הציבור והיחיד. ההבדל בין היחיד והציבור אינו באיכות כי אם בכמות. אכן ההסתברות לאירוע של פגיעה של אדם שעובר על פני הגחלת נמוכה במיוחד וכמעט זניחה, נניח אלפית, אבל כאשר מדובר ברשות הרבים שבה עוברים עשרת אלפים איש על פני הגחלת ההסתברות לפגיעה של לפחות אדם אחד עולה לכמעט 1. הרי שמחמת שיקול הסתברותי הנזק באופן זה של רשות הרבים כמעט ודאי ולכן ההיתר למונעו.
הרב מרדכי אליהו נשאל פעם לגבי פריקת נשק בשבת. לפי החוק בצבא, בעת פריקת נשק בלילה יש לבדוק עם פנס שלא נותר כדור בבית הבליעה. ניתן לעשות את הבדיקה גם בעזרת הכנסת אצבע, אך הבדיקה עם הפנס יותר יסודית ולכן הצבא מחייב אותה. בהתאם, נשאל הרב על ידי קצין אחד האם מותר לו לפרוק נשק בשבת עם פנס. הרב אליהו התיר לו.
לכאורה מדובר בנדון דומה לגחלת ברשות הרבים. ההסתברות לפגיעה בעת פריקת הנשק כנראה זניחה ביותר, למשל אחת לאלף או עשרת אלפים, אך כאשר מדובר בהוראה כללית שתקיפה לגבי מאות או אלפי אירועים, מתייחסים לסיכוי הפגיעה כגבוה ולכן מתירים מחמתו לחלל את השבת.
מעניין לדון, בהקשר זה, האם יש לחייב כל אחד ואחד להימנע מנסיעה ברכב פרטי ולהשתמש בתחבורה ציבורית, למשל, כדי למנוע את הסיכוי הכמעט ודאי שאנשים יפגעו בתאונות דרכים. אכן ההסתברות לתאונה ביחס לאדם ספציפי נמוכה מאוד, ב״ה, אך לצערנו כמעט בכל יום ישנן בארץ תאונות רבות, ובודאי במשך תקופה של מעל יום.
כעת, נשאלת השאלה, האם היחיד, למשל קצין מסויים, יכול להחליט שלמרות ההוראה הכללית להדליק פנס הוא מחמיר על עצמו לא לחלל את השבת ולקחת את הסיכון. אילו היה מסכן את עצמו באופן של פיקוח נפש רגיל, פשוט ומובן שמדובר בחסיד שוטה, אבל בנדון דידן צריך תלמוד וליבון מדוע לא יוכל אדם להתחסד בכך.
ישנו מושג, הנקרא הצו הקטגורי, מאת עמנואל קנט, שאומר, עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי. אם כן, לפי הצו הקטגורי, על היחיד לנהוג לפי החוק שהיה רוצה שיהיה לחוק כללי, וכך גם הקצין צריך לנהוג לפי מה שהיה רוצה שכל הקצינים ינהגו. כפי שהסברנו, אם כל הקצינים יקחו את הסיכון הקטן ולא ישתמשו בפנס, כמעט ודאי שתתרחש פגיעה, ולכן הקצין היחיד לא מעוניין שינהגו כך כולם ולפי הצו הקטגורי עליו להימנע מלקיחת הסיכון בעצמו.
אם כן, ברור שבמצב כזה ישנה חשיבות רבה מאוד לציות לכללים. לציות של האדם הבודד אולי לא תהיה שום השלכה, אך הציות של כל הפרטים לכלל מונע פגיעות כמעט ודאיות וכנראה רבות בפרטים שבתוך הקולקטיב.
הוא הדין לתפיסת מחסה מפני טילים, שהסיכוי לפגיעה מהם לכל אחד ואחד הוא קטן, אך הסיכוי שמישהו יפגע אם ההנחיות לא תקויימנה הן גבוהות. כך גם הציות לכללי הזהירות בדרכים ועוד.
ברם, לחשיבות הגדולה של ההקפדה של היחיד כחלק מהכלל ישנה גם השלכה הפוכה. פריקת הנשק עם פנס מתחייבת רק מכוח ההוראה הכללית. אילו לא הייתה הוראה כללית להשתמש בפנס והיה מי שרוצה להשתמש בפנס ולחלל שבת בטענה שהוא מחמיר בפיקוח נפש, טענתו הייתה נדחית. אלמלא ההוראה הכללית, שימוש בפנס ליחיד לא נחשב פיקוח נפש.
באופן דומה, נראה, שמי שרוצה להימנע מללכת לבית הכנסת לתפילה וכדו׳ בשעה של מגיפה בטענה שהוא מחמיר בפיקוח נפש, כל עוד אין הנחייה לכלל להימנע מכך, אינו עושה כראוי. אין זה תלוי במצב הסכנה האמיתי, אלא בשאלה האם מדובר בשאלה של הכלל או בשאלה של היחיד:
תגובות
הוסף רשומת תגובה