שקר החן, אסתר וחוט של חסד

שקר החן, אסתר וחוט של חסד

בכתובות (דף טז ע״ב), תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב״ש לב״ה הרי שהייתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו להם ב״ה לב״ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. ע״כ.

המו״מ בהאי סוגיא טעון ביאור, מה סברו ב״ה וב״ש בשיטתם, מה סברו בשיטת האחר ומה השיבו אלו על אלו ונשארו כך במסקנא.

הריטב״א כתב, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, פירוש, דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום דבר שקר. עכ״ד. היינו שהמחלוקת נסובה על דבר שקר, האם מותר לאומרו בהקשר זה של שבח הכלה, וכיו״ב איתא בתוס׳ (ד״ה ישבחנו), דב״ש סברי אע״ג דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר, דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק. עכ״ד. כלומר, שאף שדרכי שלום הוא לשבח בפני אדם את מקחו, אין ראוי שחכמים יתקנו לומר לצורך זה שקר.

ברם, מן הריטב״א לא שמענו אלא שלב״ה מותר לשקר לשבח הכלה מפני שהוא דרכי שלום, דהיינו, ששיטת ב״ה מבוססת על שתי הנחות, האחת שמותר לשקר מפני דרכי שלום, והשניה ששבח הכלה הוי דרכי שלום יעיל וחשוב לשקר בו, אלא רק התוס׳ נחתו להציג דעת ב״ש, דאע״ג דישבחנו בעיניו אין לתקן שישקר, כלומר, אף כי שבח כלה ראוי וחשוב הוא, אי אפשר שיתקנו בשביל זה שקר.

בגמרא איתא שדעת בית הלל קשורה למימרא לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, ויותר פשוט היה לומר שעל כך חלקו ב״ש, אולי בהתאם לקפדנותם הידועה, וס״ל שדעתו של אדם אינה צריכה להיות מעורבת כל כך עם הבריות, ולכל הפחות לא הוי עיקרון חשוב לשנות מן האמת עבורו, או דלמא כדברי התוס׳, דאין להם לחכמים להזקיק שקר עבורו, ואכן צ״ע אם כוונת דברי תוס׳ בדקדוק שמותר לשקר ורק לא סביר שיחייבו זאת חכמים, או דלמא אסור לשקר ולכך לא סביר שיחייבו.

על כל פנים, זוהי גישה אחת בביאור הגמרא, דאמירת כלה נאה וחסודה יתכן שתחשב כשקר, וכל הפלוגתא היא האם מותר או תיקנו לשקר.

רש״י בסוגיא פירש, כמות שהיא, לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה, חסודה, חוט של חסד משוך עליה, מכאן אמרו, מדברי ב״ה שאמרו ישבחנה, תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, לעשות איש ואיש כרצונו. עכ״ד. ואף שעל פניו נראים דברי רש״י פשוטים ומתאימים לכל הסבר בסוגיא, נראה מדקדוק מילותיו בדעת ב״ה, חוט של חסד משוך עליה, שלא כן.

כ״כ השיטה מקובצת, כלה נאה וחסודה, כלומר, כל הכלות משבחין אותן כן, כלה נאה וחסודה, כלומר, בעלת חן וחוט של חסד משוך עליה, ממהד״ק של רש״י, פירוש לפירושו, אפילו שתהיה כעורה, אפשר בחוט של חסד, וכדאמרינן גבי אסתר, הלכך אם אפשר להעלים מעיני החתן מה בזה. עכ״ד. הרי שלפי השט״מ, וזו גם כוונת רש״י, דאין לשקר מפני שבח הכלה, אלא רק לומר מילות שבח כלליות המתחמקות מן השקר, כגון חסודה, כמו אצל אסתר, בחוט של חסד.

שבח כללי שאינו שקר, נצרך לבית הלל, משום שצריך שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, ובית שמאי נמנעו מזה, דלדעתם אין לתקן או להורות לומר שבחים שאין בהם ממש משום צורך זה, כי שום חשיבות שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, או לכל הפחות אינו עקרון חשוב דיו.

האחרונים הוסיפו וביארו מדוע נאה וחסודה אינו שקר, דהמהרש״א בחידושי אגדות כתב, דנאה וחסודה היינו בעיני החתן שלה, דאל״ה לא היה נושאה, וכ״כ הט״ז (אהע״ז סי׳ סה), דהיינו שתכונות אלו, או לכל הפחות התשבחות עליהן, אינן אוביקטיביות אלא ביחס לקונה המקח ולחתן, והפרישה (שם) כתב, שכשאומר כלה נאה יש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה, כלומר, אמירה אוביקטיבית כללית וריקה מתוכן ממוקד.

החתם סופר (מהדו״ב) כתב כיו״ב, והוסיף, דב״ש סברי דמ״מ אסור לומר דברים אלו שאינם שקר, כיון דהוי גניבת דעת, דמובן מדבריו שהיא נאה ממש, ולא ככוונה האמיתית הכללית אליה מתכוון כדי להחתמק מן השקר, וב״ה סברי דכיון שלעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, שוב אין כאן גניבת דעת כיון שכך נהגו, הרי שבמציאות בה דעתם של אנשים מעורבת זו בזו, מציאות מעוותת לב״ש, יתכן שיודו לב״ה לומר כלה נאה וחסודה, כי באופן זה לא יתפרשו הדברים אחרת מכוונתם הכללית שאינה שקר.

החלקת מחוקק (שם סק״א) כתב, דאם יש בה מום לא יאמר שאין בה מום, דזהו שקר גמור, אלא יאמר סתם שהיא נאה, ומיהו, כפי שנתבאר, לדעת הראשונים שפירשו בסוגיא דגם שקר שרי לב״ה לומר מפאת חשיבות עירוב הדעת עם הבריות, נראה כי לומר שקר גמור כי האי, דיש בה מום והוא אומר שאין בה מום, גם הוא מותר, ועכ״פ ילע״ב מהו גבול השקר המותר, כי אם אפשר בשקר קל, אולי יאסר שקר חמור מזה: