סימנים ואיסור ניחוש
סימנים ואיסור ניחוש
בהוריות (דף יב ע"א), אמר רבי אמי האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה ומאן דבעי למיעבד בעיסקא ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח לירבי תרנגולא אי שמין ושפר מצלח האי מאן דבעי למיפק (לאורחא) ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא ניקום בביתא דחברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא ולאו מלתא היא דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא (לעולם) יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי. ע"כ. ובכריתות (דף ו ע"א), יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי. ע"כ.
ובשו"ע או"ח (סי' תקפג סעיפים א וב), יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא, דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא, וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכויותינו, כרתי יכרתו שונאינו סילקא יסתלקו אויבינו, תמרי יתמו שונאינו, קרא יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו, הגה ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה וכן נוהגין, ויש אוכלים רמונים ואומרים נרבה זכיות כרמון ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה, אוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב וזכר לאילו של יצחק, הגה יש מדקדקים שלא לאכול אגוזים שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה, והולכין אל הנהר לומר פסוק תשליך במצולות ים כל חטאתינו וגו', וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה ומנהג נכון הוא. עכ"ד.
הנה, גירסת הגמ' בהוריות היא לעולם יהא אדם רגיל למיחזי בריש שתא וכו', דהיינו לראות הסימנים ולאו דווקא לאוכלם, וכ"כ הערוך ערך קרא, אך בכריתות הגירסא היא לעולם יהא אדם רגיל למיכל, וכ"כ הטור בסי' תקפג, הנפק"מ בין זה לזה ברורה, כמש"כ הכף החיים (שם סק"ו), דאף מי שאינו יכול לאכול מינים אלה משום חשש תולעים או משום שקשה לו, מכל מקום ראוי לראותם, ומאידך, מן הקולא תבוא גם חומרא, דאם העניין הוא בראיה אזי בסומא שאינו רואה לכאורה יהא עניין הסימנים נפקד, ברם, ברור שלמעשה נראה שבין באכילה ובין בראיה איכא סגולה ועדיף לעשות את שתיהן, ובמקום שאי אפשר לקיים את האחד, מכל מקום יש לקיים את השני.
גופא בעיקר עניין הסימנים, רש"י בהוריות פירש שמינים אלו גדלים מהר, וסימנא מילתא שנפרה ונרבה, ובכריתות הוסיף דיש ממינים אלה שהם מתוקים, וסימנא מילתא שהקב"ה יחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ע"ש.
והנה בגמ' לא נזכר כלל היהי רצון שנוהגים לומר יחד עם הסימנים, אלא רק שסגולתם באכילה או בראיה, ורק בטור הביא כן שמנהג לומר יה"ר על כל אחד ואחד מן המינים לפי משמעות שמו של המין, על הרוביא אומרים יה"ר שירבו זכויותינו, ועל הכרתי שיכרתו שונאינו וכדו', וכן כתב גם השו"ע שם, ומקור הדברים בתשובת הגאונים שהביא המרדכי בריש יומא (סי' תשכג), ועוד יש להעיר בזה, דהטור והשו"ע לא הזכירו בלשון יה"ר שם ה', אך האחרונים כן כתבו שהמנהג לומר בשם, וכ"א באבודרהם ובכל בו, וכן מבואר גם במטה אפרים שם ס"ב ובמשנ"ב סק"ב. ע"ש.
נחלקו עוד לגבי זמן מנהג סימנים אלו, דבלקט ישר כתב שהסגולה נוהגת כל עשי"ת, ובשער התשובה סק"א הביא מאליהו רבה ומחזיק ברכה, דיש לנהוג בסימנים גם בליל השני של ר"ה, וכן נהגו החת"ס ותלמידו מהר"ם א"ש, וגם במטה אפרים כתב דיש לנהוג כן ביום ב' של ר"ה ולא רק בליל הראשון, אך כתב דאין נוהגין כן במדינתו, והבני יששכר (תשרי מאמר ב אות יא) כתב, דרק בריש שתא יש לנהוג כן, דהיינו בלילה הראשון ורק בו, וכ"כ האשל אברהם בסי' תקפג. ע"ש. ומיהו, יתכן בהחלט שהדיוק מריש שתא שהכוונה ללילה הראשון לאפוקי השני אינו מוכרח.
הנה, מלבד המינים והסימנים שהגמרא מציגה, הרמ"א הוסיף שניים נוספים, לאכול תפוח בדבש, שהקב"ה יחדש עלינו שנה טובה, ומקורו באבודרהם, ולאכול רימון, שירבו זכויותינו כרימון, ומקורו במרדכי. ע"ש. המגן אברהם הוסיף שיש לאכול דגים, שנפרה ונרבה כדגים, אך בסי' תקצז הביא בסק"א בשם הב"ח שהמהרש"ל נהג שלא לאכול דגים בר"ה כדי למעט בתאווה משום שדגים חביבים עליו, והחיד"א במח"ב כתב טעם נוסף לא לאכול דגים, משום שבנחמיה (פרק יג פט"ז) כתיב והצרים ישבו בה מביאים דאג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה בירושלים, הרי במצינו דאג במקום דג, והיינו סימן רע מלשון דאגה, והדבר דומה למש"כ הרמ"א שלא לאכול אגוזים משום שאגוז בגימטריא חטא.
עו"כ המגן אברהם שיש להוסיף מאכלים שונים שיש בהם סימנא טבא בכל לשון ולשון, ועכ"ם נתבאר בכל הנ"ל שמנהגים רבים בדבר הסימנים הטובים, ואף הרעים, התוספו על אלו המקוריים שקבעו חז"ל.
והנה הקשו רבים וגדולים על כל הסימנים, לטוב ולמוטב, שתיקנום חז"ל ושהוסיפו עמ"י, דלכאורה יש בהם לאו דלא תנחשו, דאיתא בסנהדרין (דף סה ע"ב), תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא. ע"ש. ומאי שנא זה מזה.
המהרש"א בהוריות כתב כך וא"ד, יש לדקדק בדברי המאמר הזה מעיקרא אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא כו', ובעשיה לא קאמר רק חלוקה הראשונה, דהיינו אי משך נהוריה נידע דמסיק שתא, ולא קאמר חלוקה השניה דאי לא משיך נהוריה לא מסיק שתא, וכן בבעי למידע אי מצלח אי לא לירבי כו', לא קאמר אלא אי שמין ושפיר מצלח ולא קאמר אי לא שמין ושפיר לא מצלח, וכן בבעי למידע אי חזר ואתי לביתיה כו' לא קאמר אי לא חזי בבואה דבבואה דלא אתי לביתיה.
והמשיך דבריו, ויש להשיב בזה משום דלכאורה בכל זה יש בו משום לא תנחשו ומאיזה טעם יהא מותר בכל אלו טפי מפתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי וכו' כדאמרינן פרק ד' מיתות וכבר נדחקו המפרשים בכל זה, ואענה חלקי גם אני מהידוע כי הטוב הוא בא ממנו ית' ב"ה, אבל הרע אינו יורד מן השמים אבל עונו של אדם הוא מסלק מדת טובו ית' ב"ה מעצמו, כמ"ש כי עונותיכם הבדילו ביני לביניכם ולזה הטוב הבא ממנו ית' ב"ה בהחלט כמ"ש לא יצאה מדה טובה מפי הקב"ה וחזרה וכו', אבל הרע אינו בא בהחלט כי אפשר שישתנה, ולזה הנותן לעצמו סימן בדבר מה לטובה אין זה ניחוש אלא סימן טוב שיבא לו ממנו ית' ב"ה, אבל הנותן לעצמו סימן בדבר מה בהפך זה ולרע לו הרי זה ניחוש שתולה שיבא הדבר בהחלט ואינו כן דברחמי שמיא אפשר שישתנה, וכל הני דנקט בהך ברייתא דפ"ד מיתות דהוי ניחוש כגון פתי נפלה מפי וכו' הן ניחוש לרעה לו ולזה אמר האי מאן דבעי למידע אי מסיק שתא אי לא וכו', לא בעי למימר אי לא מסיק שתא אלא דה"ק אי לא דהיינו דא"נ לא משיך נהוריה לא ידע אי מסיק שתא אי לא, וכאילו לא עשה כלום דלא יסמוך בניחוש לרעה ולזה בעשייה לא יקאמר אלא דאי משיך נהוריה מסיק שתא. עכ"ד.
אם כן, המהרש"א תירץ את הקושיא באמצעות הבחנה בין ניחוש ונתינת סימן לרעה לבין ניחוש ונתינת סימן לטובה, לדידו נתינת סימן לטובה אין בה שום איסור, כי הטוב הוא מוחלט, ובא מאת ה' וקורה רק בגללו, ומשום כן הדברים קבועים ואין בהם שינוי כך שאפשר לתת להם סימן, אבל הרע המגיע מצד האדם שפוגע ומקלקל, ואינו מוחלט כי הרי ניתן להתפלל ולחזור בתשובה וכדו' כך שיתבטל רוע הגזירה, בו נתינת סימן כאילו הדבר קבוע ולא בר שינוי הינה מרידה וכפירה, ולפי תירוץ זה יש לסייג ולומר, שאגוז וכיו"ב אין להם ממש מעמד של סימנים לרעה, אלא משמעות פחותה וזניחה שאין בה כדי להיות אסורה משום לא תנחשו.
המרדכי בריש מסכת יומא (סימן תשכג) כתב בשם תשובת הגאונים וא"ד, וששחקתם שאנו נוחשי נחישות שאנו רגילים ליקח ראשי כבשים בראש השנה, ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה, ואוכלים טיסני עם בשר שומן, ואוכלין רוביא וכרתי, ושאנו שוחטין תרנגולין בערב יום כפורים למספר בני הבית, ושאנו מסתכלין בצפרננים בברכת מאורי האש, ומטילין מים בכוס של הבדלה ורוחצים פנינו, נשיב לכם על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי הניחוש כזה טוב הוא ורובו מיסוד המקרא ואגדות, על ראשי כבשים שאנו אוכלין כדי שישמענו הקב"ה לטובה בר"ה וישימנו לראש ולא לזנב, ומה שאנו אוכלין טיסני ובשר שומן ושותין דבש וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הבאה עלינו נתוקה ושמינה, וכתוב כן בספר עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים. עכ"ד.
לכאורה כוונת דברי המרדכי לבאר, דכל שכוונתו לטובה ואין במעשיו אלא רמז סמלי לבקשה ולתפילה, תוך ידיעה והדגשה שהכל מאת ה' ורק מאיתו ואין בניחוש שום כוח חיזוי או יצירה כלל, בכי האי גוונא אין בסימן שום חשש ניחוש, והסימנים בראש השנה הם מהסוג הזה.
המאירי בהוריות (שם) כתב וא"ד, כשמושחין את המלך, היו מושחין אותו על המעין לסימן טוב שתמשך מלכותו, לאו דרך נחש חלילה אלא לעוררו שיתנהג בדרך מעיין וכו', ולא יתנהג בדרך שיהיה ענינו כאפיק נחלים העובר לשעתו, והוסיף לבאר לפי דרכו את עניין סימני ראש השנה, וכדי שלא ניכשל בהם לעשות דרך נחש תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה. עכ"ד. וכעי"ז כתב גם בחיבור התשובה (משיב נפש מ"ה פ"ב), וכן השל"ה (מסכת ר"ה עמוד הדין), ומיהו קצת קשה, דלשון הגמ' היא האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה וכדו', ומשמע בלשונות אלו שמטרת הסימן היא לידע את העתיד והצפוי ולא לעורר לתשובה בעלמא.
בצדה לדרך (מאמר ד כלל ה פ"א) וכן בחכמת שלמה להגרש"ק (סי' תקפג) כתבו, דסימנים אלה לא בדרך תפלה הם אלא בדרך אמונה ובטחון שאנו סומכים על הקב"ה שיגזור עלינו גזירות טובות, ובכל אופן, היוצא מכל מה שהובא, שהדרך המרכזית להבין את הסימנים של ראש השנה כדברים שנועדו לחיבוב או לתפילה או לתשובה או לביטחון וכיו"ב, אבל לא לניחוש המתיימר לחזות או לקבוע את העתיד.
המהר"ל בבאר הגולה (באר שני) כתב כך, בפרק ג דהוריות אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסלקא ותמרי, גם דבר זה מצאתי שהם תמהים מפני שנראה להם שהם ניחוש, ודבר זה אינו, שאם כן יהיה מעשה אלישע ומעשה ירמיה ענין ניחוש, וזה שירמיה ציוה לברוך בן נריה (ירמיה פרק נא), והיה בכלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו', וכן ענין אלישע (מלכים ב פרק יג) בהניח זרועו על הקשת ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם, ונאמר שם ויקצוף איש האלקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה ארם, ולא היה ענין אלישע וירמיה ח"ו ניחוש, והנה דבר זה הוא סימן ואות להיות נגמר הדבר.
והמשיך דבריו, ודבר זה ביאר הרב הגדול הרמב"ן ז"ל המקובל האלקי אשר אליו לבד נגלו תעלומות חכמה וסודי התורה, וכתב בפ' לך לך וז"ל, ודע כל גזירת עליונים כאשר תצא הגזירה אל פעל הדמיון תהיה הגזירה מקיימת עכ"פ, ולכך יעשו הנביאים מעשה בנבואתם כמאמר ירמיה לברוך והיה בכלותך וגו', וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת ויאמר אלישע ירה וגו', ולפיכך החזיק הקב"ה לאברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו והבן זה היטב עכ"ל הרב הגדול, ודברים הללו הם ברורים.
והוסיף, ומעתה תדע להבין דברים אלו, כי הדבר הזה הוא חכמה נפלאה לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כדי שתצא לפעל הטוב ותהי מתקיימת, ואין בזה ניחוש רק היא הכנה שתצא הגזירה לטובה, והיינו דאמר השתא דאמרת סימנא מילתא, כי הוא מילתא לענין זה שעל ידי סימן תצא הגזירה לפעל הטוב, ודברים אלו נעימים ויקרים מפז וכל חפצים לא ישוו בהם. עכ"ד.
ואף כי כתב המהר"ל שהדברים ברורים, לא נתברר דיו מהו החילוק בין המנחש לבין הנותן סימן בבחינת מש"כ שהוא חכמה נפלאה לעשות לגזירה עליונה דמיון וסימן למטה, כי הגדרים והחילוקים אינם מחותכים דיו.
בחולין דף צה ע"ב איתאי, כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, ועוד אמרו שם, דבית אשה ותינוק אין בהם משום ניחוש, ונחלקו הרמב"ם והראב"ד בביאור כונת חז"ל.
הרמב"ם בפרק יא מעבודה זרה ה"ד כתב וז"ל, וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכל כיוצא בדברים האלו הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. עכ"ל.
הראב"ד דחה את דברי הר"מ וכתב, א"א זה שבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה (שם בחולין) כל נחש שאינו כאליעזר וכיונתן אינו נחש, והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמרינן, אינו ראוי לסמוך עליו, ואיך חשב על הצדיקים כמותם עבירה זו, ואי הוו אינהו מפקי פולסי דנורא לאפיה. עכ"ד.
עוד כתוב ברמב"ם בהלכה ה, מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה ומעת שקניתיה העשרתי, וכן השואל לתינוק איזה פסוק אתה למד, אם אמר לו פסוק מן הברכות שמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיוצא בהן מותר, הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר. עכ"ל.
וגם שם השיגו הראב"ד, וכתב, א"א אף זה שאמרו (שם בחולין) בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן, לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם, ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים. עכ"ד.
הכסף משנה כתב ליישב שיטת הרמב"ם, דהלא בני נוח אינם מצווים על הניחוש, ומשום כן ברור שאין כל תלונה על אליעזר עבד אברהם, ועל יהונתן בן שאול גם כן אין תלונה משום דשאני התם שלא עשה הסימן אלא כדי לזרז נערו, אך הוא עצמו היה עולה להלחם בפלשתים אף לולי סימן זה.
על כל פנים, בדעת הראב"ד נראה, דס"ל שאין כל איסור בסימן אלא בנחש בלבד, וישנו הבדל ברור בין העושה סימן למנחש, כי התולה מזל רע במקרים ככל הני דנפל פתו מפיו או עבר נחש משמאלו או הפסיד ממון בתחילת היום וכדו' הוי נחש, אבל מי שקובע לעצמו סימן מראש אם יקרה כך אזי אעשה ואם יקרה אחרת לא אעשה או אעשה אחרת, הא לא מקרי נחש ואין בו איסור כלל.
לדעת הרמב"ם, נראה שגם האי גוונא בכלל לא תנחשו הוא, ולא התירו בית אשה ותינוק אלא משום שאינו עושה מעשה כלשהו על פי הסימנים, אלא מתחזק בלבו על ידי סימנא טבא, ויש מקום לומר דזהו גם פשר ההיתר בסימני ראש השנה, כי סימנים אלו לא נועדו לעשות על פיהם מעשים כלל, אלא רק לחזק את הלב בסימנים טובים.
לולי דברי הקדמונים היה נראה לומר דבר אחר, דבכל הסגולות והסימנים שמסרו חז"ל ונקבעו ברוח קודשם, לא יפול איסור וחשש כלל, כי רק במנהג נוכרים או בדברי שטות והבל שמקורם בטומאה ובלצון תופס איסור לא תנחשו, מסיבות ברורות.
באמת כדרך הדברים האלו נראה בדברי ספר חסידים (סי' נט), דלאחר שהאריך בגנות המנחשים ובחומר האיסור והביא דוגמאות שונות, כתב, ואין לנו ניחוש לסימן אלא במה שאמרו חכמים, כעניין שאמרו בראש השנה, יאכלו ראש איל על שם נהיה לראש, ומיני מתיקה על שם שנה מתוקה, וכן ירבה תרנגולא, וכן ידלק נר בבית דלא נשיבה זיקה. עכ"ד:
תגובות
הוסף רשומת תגובה