תהליך התשובה

 תהליך התשובה

דברי רבי אבהו, המוזכרים בברכות דף לד ע״ב ובסנהדרין דף צט ע״א, ידועים ומפורסמים:

מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב.

הדברים על פניו אינם מובנים. בעל תשובה הוא מי שתיקן את חטאיו, מחק אותם והגיע למצב ניטרלי, או לכל היותר הוסיף מצוות וזכויות. צדיק גמור הוא מי שכבר הגיע לקצה תכלית הזכויות והמצוות שתתכנה. אם כן, יש להבין כיצד יכול להיות שבעל תשובה עדיף על צדיק גמור, והרי לצדיק יש יותר זכויות או לכל היותר אותו מספר זכויות ואפס עוונות כמו לבעל תשובה.

התשובה לשאלה זו נעוצה בכך שההנחה בדבר מהותה ועניינה של התשובה מוטעת. אם עניין התשובה הוא לתקן קלקולים ורק הוא, אכן המתוקן לא יכול להיות עדיף על מי שלא התקלקל. אולם, אם התשובה מכילה בתוכה גם מעלה מסוג אחר, אפשר שמעלה זו לא תהיה אצל צדיק גמור. כאן יש לחזור ולהדגיש כי ההגדרה של צדיק גמור היא צדיק שנמנע משום רע ועושה רק טוב באופן האידיאלי.

ישנה מחלוקת ידועה בין הרמב״ן והרמב״ם בדבר מצוות התשובה. לפי הרמב״ן למדים מן הכתוב בפרשת נצבים ושבת עד ה׳ אלוקיך וכו׳ את מצווה זו. לעומת זאת, הרמב״ם דורש פסוק זה כהבטחה וכדו׳, וכפי שכתב בפ״ז מהלכות תשובה (ה״ה):

כל הנביאים כולן ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך ושב ה׳ אלהיך וגו׳.

אכן, בריש הלכות תשובה כתב:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו׳ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה וכו׳.

ובספר המצוות:

והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה׳ ויתודה.

ועמד המנחת חינוך (שסד) על שינויי הלשון, כשישוב מחטאו או שישוב מחטאו וכיו״ב, וטען כי יש לפי הרמב״ם מצוות תשובה והיא קיומית. ברם, נראה לבאר את הרמב״ם בדרך אחרת, שאכן אין ציווי על התשובה אבל כן ישנה חובה לשוב.

ישנה חובה לעשות תשובה, ומשו״ה גם נזכרה התשובה במשנה תורה. ניתן לומר שהמקור של חיוב זה הינו מסברא, ולכן גם אינו נכלל בציווים הנמנים. הסברא הפשוטה המחייבת את התשובה, אפשר לומר, משום שאם נתן הקב״ה לחוטא מחתרת לברוח על ידה מחטאו, עוול מאין כמוהו להתעלם ממחתרת זו ולא לנצל אותה.

בהקשר לכך, אי אפשר שלא להביא את דברי ר׳ יונה גירונדי בריש השערי תשובה:

ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב) משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?

המשך חכמה טען, שאין שום עניין לצוות על התשובה, משום שחיוב התשובה כלול כבר בציוויים האחרים על המצוות. פירוש, בציווי לשמור שבת ולא לחלל אותה מונח שמי שלא שמר וחילל צריך לשוב ממעשיו. בבחינת מכלל הן את שומע לאו. הדבר דומה לטענה הפשוטה שלא מונים ציווי לקיים את המצוות, כי בלאו הכי המצוות מעצם הגדרתן מצוות לקיים את המצוות.

אמנם יש להעיר על המשך חכמה, כי מקובל אצל רוב גדולי הראשונים שהתשובה מורכבת ממרכיבים שונים – עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי. לגבי עזיבת החטא דברי המשך חכמה אכן מסתברים, אולם לגבי הרכיבים האחרים, דהיינו החרטה, וביותר הקבלה לעתיד והוידוי, הדברים אינם מסתברים. בציווי התורה לשמור שבת אולי מונח לעזוב חטא של אי שמירת שבת, ושמא אף להתחרט על כך, אולם ליזום פעולות נוספות של קבלה לעתיד ווידוי ודאי לא נכנסות בציווי על המצווה. יתר על כן, כבר הערנו שיש בתשובה עניין נוסף על תיקון הקלקול גרידא, והוא הוא, לסוברים שהתשובה היא מצווה, טעם מספיק כדי לצוות עליה.

אם כן, צריך לדעת מהו אותו תוכן נוסף של התשובה שמעדיף את החוזר בתשובה על פני הצדיק הגמור.

נקדים הקדמה כדי להבהיר את העניין.

הפרדוקס של זנון – פרדוקס החטא במעופו. פרדוקס זה טוען כי יש להתבונן על החץ במעופו. חץ זה, בכל רגע ורגע בו אנו רואים אותו, נראה עומד במקום אחר. אם אכן החץ עומד בכל רגע, יבוא השואל וישאל מתי הוא עובר בין מקומות, הרי גופים עומדים אינם בעלי יכולת לעבור. התשובה, בפשטות, לפרדוקס זה, הינה שקו אינו בדיוק אוסף של נקודות שכנות. יעויין בהרחבה בחשבון אינפיטיסימלי להשלמת התמונה. הסתכלות על אוסף של מקרים נקודתיים אינה מספקת תיאור טוב של הרצף. גם כשמסתכלים על החלקיקים שמרכיבים את החץ, ההסתכלות על המקרים הנקודתיים יוצרת לכאורה תמונה מעוותת – נושא עיקרון אי הוודאות.

מהירות אינה הפרש מקומות חלקי הפרש זמנים. ההגדרה הנ״ל הינה הגדרה אופרטיבית, כלי מעשי למצוא את המהירות. המהירות עצמה הינה תכונה שלא תלויה ברצף ובשתי נקודות, כמו שהיה ניתן להבין מהגדרת ההפרשים. יצור בעל תפישה מרחבית ובעל צירים אחרים, היה רואה עבור כל אובייקט את תכונת הזמן במקום תכונת המקום אותה אנו רואים. לכן, חץ שזז, כמו שחקן כדור שזז, אי אפשר לצלם אותו ולומר שבאותו תצלום מהירותו אפס. הנכון הוא לומר שבאותה נקודה יש לחץ מהירות, אך אי אפשר לחשב אותה כיון שהחישוב זקוק לשתי נקודות. כאמור, יצור בעל צירים אחרים היה אולי חש את המהירות ויודע לאפיין אותה גם בנקודה אחת. על כל פנים, מהירות איננה שינוי מקום חלקי זמן, אלא פוטנציאל לשינוי מקום.

כמו המהירות, כך התשובה, עיקרה אינו בהפרש ובתוצאה, אלא בפוטנציאל ההתקדמות. הקב״ה מממש את התכונה הנעלה של ההשתלמות בהיותו מממש את הפוטנציאל של התשובה עלינו. בחזרה לדוגמא של המהירות, שפוטנציאל המהירות יכול להתממש כמהירות, אך יכול להתממש בתצורות אחרות כגון חום. מימוש ההשתלמות של הקב״ה על בני האדם הינה מימוש שונה של פוטנציאל התשובה: