הקדים צווי השבת לצווי המשכן

הקדים צווי השבת לצווי המשכן

בויקהל (פרק לה פ״ב), ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה׳ כל העושה בו מלאכה יומת. ע״כ. וכתב רש״י ז״ל, ששת ימים, הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה שבת. עכ״ל.

ויש להבין, אמאי לעיל נאמרו הציוויים על המשכן והשבת יחדיו, בפרשת כי תשא (פרק ל״א פסוק י״ג), דכתיב אך את שבתותי תשמורו, אך מיעוט הוא, דהיינו לומר שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, לעומת המסופר בפרשתנו, שה׳ הקדים קודם הצווי על השבת ורק אחרי כן צווה על עשיית המשכן וכליו.

באמת נראה שעולה מרש״י היישוב הבא, שאכן ישנן שתי דרכים להשמיע את הדין ששמירת השבת דוחה את עשיית המשכן, האחת לומר מיעוט מפורש בשביל זה, כדאיתא בפרשת כי תשא, אך את שבתותי תשמורו, והשניה היא להקדים ולומר את הצווי על השבת לפני הצווי על המשכן, ומכיון שכלל הוא שהדבר שנכתב ראשון הוא העיקר ודוחה את הדבר שנכתב אח״כ, ישתמע מכך שהשבת קודמת למשכן, והיינו מה שסיפר משה לעמ״י בפרשת ויקהל.

וא״ת אמאי משה בפרשת ויקהל לא נעשה שימוש בדרך בה השתמש ה׳ בפרשת כי תשא להשמיע שהשבת קודמת למשכן, י״ל בפשטות שהועדפה הדרך הפשוטה והמובנת, מה גם שאינה מצריכה שיבוש או אירוך לשון, אלא רק לסדר את הדברים בסדר חשיבותם.

ומיהו לכאורה היה ניתן לשאול להפך, אמאי הי״ת לא השמיע את ההלכה שהשבת קודמת באמצעות סידור הצוויים בסדר חשיבותם, וכך לא הייתה נצרכת התוספת, או שיבוש ואירוך הלשון, מלבד תוספת של מילה אחת בתוך צווי המשכן, מיעוט הנוגע לשבת, וצ״ת.

אכן, הכלי יקר ביאר בעניין הזה וא״ד, שהנה השבת מורה על כבוד ה׳ יתברך, כי הוא מעיד שהשי״ת חידש וברא את העולם בששה ימים, ואילו המשכן מורה על כבוד ישראל, כי הוא מעיד שויתר להם הקב״ה ומחל להם על חטא העגל והשרה שכינה בתוכם, וכיון שהקב״ה חס ביותר על כבודם של ישראל, על כן הקדים את הצווי על המשכן, אבל משה סבר שלכבוד הי״ת ראוי להקדים את הציווי על השבת המורה על כבודו יתברך, ואחר כך לומר את הציווי על המשכן המורה על כבודם של ישראל, ומתוך קדימה זו יובן ממילא שהשבת דוחה את מלאכת המשכן. עכ״ד.

יש שפירשו ע״פ האמור בזוהר (קצה), שכל הפרשיות נכתבו כסדרן, דהיינו שהצווי של השי״ת למשה על עשיית המשכן בפרשות תרומה ותצווה נאמרו עוד לפני חטא העגל, ופרשיות ויקהל פקודי נאמרו לאחר חטא העגל, ומשו״ה בתחילת פרשת כי תשא, שהיה זה לפני החטא, ציווה ה׳ תחילה על המצווה שהגיעה העת לעשותה, הקמת המשכן, ולאחר מכן הוסיף שאינה דוחה את השבת, אמנם בפרשת ויקהל כשבא משה לספר לעמ״י לאחר חטא העגל ביודעו שפגמו בכל תרי״ג מצוות, כפי שאמרו חז״ל  (הוריות דף ח ע״א) שכל המודה בע״ז כופר בכל התורה כולה, נחת קודם להזהירם שיזהרו במצוות השבת, השקולה כנגד כל המצוות (שמות רבה כה יב), ורק אחר כך דיבר על המשכן, לפי שבשמירת השבת יתקנו את הפגם ויהיו מוכשרים וראויים שתשכון שכינה בתוכם במשכן.

בתולדות יצחק ביאר טעם יפה אמאי הקדים משה השבת למשכן, כי הנה דרך הגונה ומוצלחת לשכנע אנשים לתרום מהונם, הינה להקדים ולומר להם שהעולם הזה הוא הבל ורעות רוח, ולא יועילו לו שום ממון ונכסים לעולם הבא, כי אם עבודת ה׳ ומצוות צדקה תועלנה לו, ומשום האי טעמא גם משה הקדים והזכיר את השבת המורה על העולם הבא, שנאמר לגביו שהוא יום שכולו שבת, להורות בזה שאין שום תועלת בממון ובנכסים לקנות חיי עולם הבא, וממילא עבר מנושא זה לדבר על המשכן לזרז את ישראל לנדוב ולהביא תרומות למשכן.

במדרש לקח טוב כתוב, שמשה הקדים את הצווי על השבת כדי להתחיל במה שפסק בו למעלה, שהוא צווי השבת שנאמר לאחר הצווי על המשכן, וכן רואים בחז״ל את המבנה שמתחילין במה שפוסקין, בשבת פרק ב, במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אין מדליקין לא בלכש וכו׳.

במאמר המוסגר, יודעי תנ״ך יודעים שבתורה הרבה מבנים מן הסוג הנקרא מתחיל במה שפסק, הקרוי גם מבנה כיאסתי או מבנה מנורה: