אך את שבתותי, ריבוי שהוא מיעוט
אך את שבתותי, ריבוי שהוא מיעוט
בכי תשא (פרק לא פסוק יג), ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה׳ מקדשכם. ע״כ.
רש״י פירש, אע״פ שתהיו רדופין וזרוזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה, כל אכין ורקין מיעוטים, למעט שבת ממלאכת המשכן. עכ״ל. כלומר, בתיבת אך ישנה משמעות מיעוט, שאע״פ שיזדרזו במלאכת המשכן, מכל מקום שמירת השבת אינה נדחית מפניה, כי אך בא למעט את יום השבת ממלאכת המשכן, דהיינו מיעוט מלאכת המשכן וריבוי לשבת.
והשיג עליו הרמב״ן, שהמילה אך ממעטת במשפט הזה עצמו, כלומר, בא למעט בשמירת השבת ולא לרבות אותה על פני דבר אחר, ויעויין גם במכילתא ופירוש התורה והמצווה למלבי״ם שמהא יש ללמוד שפיקוח נפש דוחה שבת, ועכ״פ אינו ריבוי בשמירת השבת כפרש״י אלא מיעוט בה.
ויש ליישב את פירוש רש״י בכמה אופנים, כך שבריבוי ישנה בחינה של מיעוט בשבת.
אופן ראשון, שמלבד מה שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, כוונת הפסוק למעט את השבת עצמה ממלאכות שאינן כמלאכות המשכן, שכן הפסוק מיעט במשכן וקבע שמלאכותיו אינן ניתנות להעשות בשבת, כגון הוצאה מרה״י ולרה״ר וכדו׳, אך בכך כלל גם מיעוט בשבת עצמה, שאין שמירתה אלא במלאכות כמו אלו שהיו במשכן, אבל בטעינת משאות ברה״י וכדו׳, אין שמירת שבת נוהגת.
תירוץ נוסף, שהריבוי בשבת שנקט רש״י מהווה מיעוט לגבי תוספת שבת, כי נתמעט המשכן מעבודה בשבת, אבל התמעטה תוספת שבת משמירתה שבה יש לעסוק במלאכות המשכן, כפי העולה מהגמרא ביבמות דף ו ע״א.
שם ביבמות, הגמ׳ הציעה מקור שמחמתו ס״ד שמצוות עשה דוחה איסור לא תעשה שיש בו כרת, ובשביל כך הוצרך להשמיע במילה עליה שאין מצוות ייבום באופן שהיבמה ערווה של היבם, אלא ס״ד אמינא תיתי מבניין בית המקדש, דתניא יכול יהא בניין בית המקדש דוחה שבת, תלמוד לומר ומקדשי תיראו, כולכם חייבין בכבודי, מאי לאו בבונה וסותר, דהיינו לאו שיש בו כרת, וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, לא, לאו דמחמר, דהיינו לאו שאין בו כרת, ואפילו הכי לא דחי, בתמיה, ואלא הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ליגמר מהכא דלא דחי וכו׳. ע״כ.
ולכאורה קשה, מדוע הגמרא הוצרכה להגיע ללאו דמחמר שאין בו כרת, והרי יכולה הייתה להעמיד בבונה וסותר בתוספת שבת, דאז ליכא כרת, אלא בודאי, התמעטה תוספת שבת משמירת שבת היכא שיש מצווה, כמו מלאכת המשכן, ובאמת מותרת.
בהתאם לזה, הנה רש״י בבראשית על הפסוק ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כתב, ר״ש אומר בשר ודם שאינו יודע עיתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, אבל הקב״ה שיודע עיתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאילו כלה בו ביום. עכ״ל. ויש לבאר עפי״ז, דשבתותי תשמורו היינו שבתותיו של ה׳, הנשמרות בזמנים המדוייקים כפי שה׳ מדייק בהם, אבל תוספות השבת שלפני כן או לאחר מכן אינן בכלל, כי אז משום מצווה מתמעטת שמירת השבת.
עוד יש ראיה לדבר מדברי התוס׳ בכתובות, דף מז ע״א ד״ה דמסר, אע״ג דאמר במועד קטן דף ח ושמחת בחגך ולא באשתך, דאין נושאין נשים בחולו של מועד, דאין מערבין שמחה בשמחה, ודרשה גמורה היא כדאמר בחגיגה דף ח דהוי מדאורייתא, איכא למימר דהכא איירי שעה אחת לפני יום טוב שהוא כיום טוב לעניין מלאכה, דתוספת דאורייתא ובטלה באותה שעה כיון מן המלאכה. עכ״ל. ולכאורה אינו מובן, דכיון שהוי כיו״ט למלאכה לכאורה עובר על הדרשה של ושמחת בחגך ולא באשתך, אלא בהכרח בדבר מצווה שרי בתוספת שבת ויום טוב:
תגובות
הוסף רשומת תגובה