מצוות שופר, גדרה ומהותה
מצוות שופר, גדרה ומהותה
מצוה מן התורה לתקוע בשופר בראש השנה, והנה התורה מגדירה את ראש השנה כיום תרועה יהיה לכם וכשבתון זכרון תרועה, וחז"ל פירשו את המקראות הללו כעוסקים בחול ובשבת, כלומר, כאשר ראש השנה חל באחד מימות החול, הרי הוא יום תרועה, שכן תוקעים במהלכו בשופר, ואילו כאשר ראש השנה חל בשבת, שאז אין תוקעים בשופר, הרי הופך יום תרועה לזכרון תרועה, ועכ"פ יש לדון בגדר ומהות של מצוות תקיעת שופר, ובפרט לברר האם עניינה הוא שמיעת קול השופר או התקיעה בו.
לכאורה בשאלה זה, האם מצוות השופר היא לתקוע בשופר או לשמוע קול השופר, נחלקו גדולי הראשונים.
הרמב"ם כתב פעמים רבות כי המצווה היא לשמוע קול שופר, כגון בריש פ"א ובריש פ"ב מהלכות שופר וז"ל, בפ"א, מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, ובפ"ב, הכל חייבין לשמוע קול שופר. עכ"ל. וכיו"ב כתב בספר המצוות במ"ע קע, שציוונו לשמוע קול שופר, וא"ד בשו"ת סי' קמב, שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה וכו', ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר. עכ"ד. ומ"ב גם כי נוסח ברכת השופר ג"כ תלויה בנדון זה, ולכן לרמב"ם שמצוות השופר בשמיעה, ברכת השופר היא לשמוע קול שופר.
איברא, דמצינו גם במקומות אחרים שנוסח הברכה משקף את מהות המצווה, כגון לגבי מצוות נר חנוכה, במסכת שבת דף כג ע"א, דאיתא שם, דמדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה שמע מינה הדלקה עושה מצוה. ע"ש. ויעויין גם בטור בסי' תקפה שלכאורה חבר לדעת הרמב"ם, דכתב כך, וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע, ובייחוד נראה בדבריו עיקרון זה שמהות מצוות התקיעה עולה מברכתה וההפך.
הרא"ש בפ"ד מראש השנה סי' י, הביא את דעת ר"ת שיש לברך על השופר בנוסח על תקיעת שופר, ואם איתא שהברכה מורה על המהות, נמצאה דעת ר"ת שמהות מצוות השופר הינה בתקיעה בו ולא בשמיעה בו, ודלא כרמב"ם וכטור, ואכן ישנם עוד שכתבו כמותו, בסמ"ג ובשאילתות.
והנה, אם מצוות השופר היא בשמיעתו, די מובן כיצד יוצאים כל ישראל, ולא רק התוקע, ידי חובת מצוות השופר, שכן התוקע תוקע, והוא ושאר העם שומעים את כל התקיעה בעצמם ובאוזניהם, אולם, אם אכן מצוות השופר היא בתקיעה בו, תינח א"ש שהתוקע יוצא ידי חובה, אך יש להבין כיצד שאר הקהל שאינם תוקעים יוצאים.
היום תרועה ביאר שלדעה שחובת השופר היא בתקיעה בו, יוצאים שאר הקהל שאינם תוקעים על ידי דין שליחות, דהיינו שהתוקע מתפקד כשלוחם, אמנם אחת ושתיים יש להעיר על כך, ראשית, דבמצוות שהן חובת גברא, כגון ישיבת סוכה ולולב וכיו"ב, לא כל כך שייך שתועיל שליחות, ולכאורה גם תקיעת שופר בכללן, ואכ"מ להאריך בנושא רחב זה של שליחות, ושנית, שאם אכן יכולים כל העם לצאת ידי חובת תקיעת שופר באמצעות דין שליחות, מדוע צריכים הקהל לבוא ולשמוע את התוקע תוקע ואיננו רואים אותם נשארים יושבים ספונים בביתהם ומנצלים את העובדה שאפשר לתקוע בשופר על ידי שליח.
על כן לא נראה שדין שליחות יושיענו, ובפשטות ניתן להציע את דין שומע כעונה במקומו, דהנה בדינא דשומע כעונה נתחדש שמי ששומע מילים בעלות תוכן ומשמעות, בתנאים מסויימים של שמיעה וכוונה וכו', חשיב כאילו ענה את אותן מילים בעצמו, וניתן לצאת ידי חובת מצוות רבות התלויות בדיבור, כגון ברכות, על ידי דין זה, ואמנם אפשר שהיה ניתן לומר שרק לגבי מילים נתחדש ונאמר דין שומע כעונה, אבל לגבי הברות וקולות שאינם בעלי תוכן אין שמיעתם כענייתם ויצירתם, אך לא נראה שיש בחילוק זה סברא כ"כ, ולכן ניתן לומר שגם שמיעת התקיעה תועיל לצאת ידי חובה משום ששמיעה כתקיעה.
השאגת אריה בסי' ו, וכן היום תרועה והמנחת חינוך ועוד אחרונים, כתבו פשרה בין דעות הראשונים, דמצוות השופר הינה הן לתקוע והן לשמוע, דהיינו שמצוות השופר מורכבת מכמה חלקים, תקיעה ושמיעה, בדומה למצוות כגון מצוות הקרבנות המורכבת משחיטה וזריקה וכו', או תרו"מ שנחלקו לגביהם האם הפרשתם ונתינתם שתי מצוות או אחת הן, ואע"פ שלא נמצא אף ראשון, על פניו, שיהיה בית אב לשיטתם, די היה לאלו האחרונים לבסס את חידושם בהגדרת מצוות התקיעה על שתי גמרות, האחת כרמב"ם והאחרת כר"ת, מהן עולים שני חלקי מצוות השופר.
גמ' ראשונה, בראש השנה דף כז, דאיתא שם שהתוקע לתוך הבור, יצאו אלו העומדים בבור ושמעו קול תקיעה, ולא יצאו אלו העומדים מחוץ לבור שלא שמעו קול תקיעה אלא קול הברה, ולכאורה התוקע עצמו ג"כ דינו כמו העומדים בחוץ שלא יצא כיון ששמע רק הברה והד ולא תקיעה, וברור שאם מצוות השופר הייתה התקיעה, לא היה עולה על הדעת לומר שהתוקע בעצמו לא יצא, ומכאן מוכח שבמצוות השופר ישנו לכל הפחות מרכיב של שמיעה.
ברם, ניתן ליישב את הגמרא ר"ה דף כז גם לפי דעת ר"ת שהמצווה בתקיעה, דאף אם המצווה הינה רק לשמוע קול שופר, מכל מקום יכול להיות תנאי נוסף שקול השופר ישמע, ומשום הכי מי שלא שמע קול שופר אלא קול הברה והד לא יצא, ובדומה לזה מצינו בברכות דף טו לגבי קריאת שמע, דאע"פ שברור שמצוות ק"ש הינה מצווה התלויה בדיבור, כדכתיב ודברת בם, מכל מקום ישנו נדון האם צריך שישמיע הק"ש לאוזניו, דהיינו תנאי בשמיעת הדיבור, ובאמת שם בברכות לגבי ק"ש הסתפק החזו"א האם די בקול הראוי להשמע או שצריך שהקול ישמע בפועל, והנפקותא בזה למשל באדם כבד שמיעה שקולו ראוי להשמע אבל לו אינו נשמע, ועכ"פ, אם האמת כצד בחזו"א שדי בקול הראוי להשמע, שהינו גם הצד המסתבר כיון שסו"ס התנאי הוא בקול הק"ש ולא באדם, לא ניתן ליישב הגמ' בר"ה, שכן בתוקע לבור הקול ראוי להשמע, ולכצ"ל לר"ת כצד האחר.
בדף כט בראש השנה ישנו דין התומך לכאורה בדעת ר"ת, דהנה איתא שם שא"א שחרש שוטה וקטן יתקעו בשופר ויוציאו בתקיעתם את השומעים ידי חובה, ומשמע בזה שמצוות תקיעת שופר מתקיימת בכך שהתוקע מוציא את השומעים ידי חובה, ולכן כאמור טעון שהתוקע יהיה בר חיובא, ואכן לדעת ר"ת שהמצווה בתקיעה, מי ששומע ואיננו תוקע צריך לצעת באמצעות התוקע, אולם לפי הרמב"ם שהמצווה בשמיעה, כ"א מקיים את המצווה בעצמו בשמיעתו, ואמאי צריך שהתוקע יוציא יד"ח ויהיה בר חיובא.
אלא שגם ראיה זו ניתן לדחות בנקל, כי פשוט וברור לכל הדעות שקוף שיתקע בשופר, השומעים תקיעתו לא יצאו ידי חובת מצוות שופר, ובניסוח הטעם הספציפי בזה ניתן ללכת בכמה דרכים, למשל שגם אם המצווה בשמיעה מ"מ בעינן שישמע חפצא של קול שופר של מצווה שעומד בתנאים נאותים וראויים למצווה, ואחד מהם הוא שקול השופר יצא מתוקע בר חיובא, והנה גם אי נערער על הגדרה זו שצריך קול שופר של מצווה לפי הסוברים שמצוות השופר בשמיעה, מכל מקום ברור שהתקיעה לא גרעה מהכשר מצווה שיש בו דינים מסויימים, כגון הקשירה בציצית שצריכה להיות לשם מצווה ודווקא ע"י ברי חיוב, או במצה או בסוכה או במילה לכמה דעות, וכמו כן כך התקיעה צריכה להתקע על ידי בר חיוב.
ברם, אע"פ ששתי ראיות משתי סוגיות לר"ת ולרמב"ם נדחו, לכאורה ישנן עוד שתי ראיות משני דינים לר"ת ולרמב"ם שקשה יותר לדחותן.
שם בדף כט איתא גם שבעינן כוונת השומע וכוונת המשמיעה כדי לצאת ידי חובת תקיעה בשופר, ודין זה א"ש לר"ת שהמצווה בתקיעה והשומע צריך לצאת יד"ח באמצעות התוקע, אולם לרמב"ם דין זה צ"ב, והנה החזו"א כתב בזה דגם לרמב"ם כל פרטי התקיעה צריכים להיות כפרטים של שומע כעונה, אולם דבר זה אינו מובן, והנה החלקת יואב כתב דבר חידוש גדול, דמדכתיב באורייתא יום תרועה יהיה לכם, ממילת לכם, למדים דין זה של כוונת התוקע והשומע, שכן לא שייך ללמוד מלכם שטעון קניין גמו לגבי ד' מינים, ומיהו, כאמור, זהו דבר חידוש גדול מאוד שקשה לקבלו בלא מקורות קדומים הרבה יותר.
מאידך גיסא, גם לרמב"ם ישנה ראיה גדולה מדף כט, שכן כתוב שם שחצי עבד חצי בן חורין לא יכול להוציא ידי חובה לא אחרים ולא את עצמו, וצריך לשמוע תקיעה מאחר, לפי שצד העבדות לא יכול להוציא את צד החירות, ויש לתמוה מדוע דין זה נאמר דווקא לגבי תקיעת שופר ולא לגבי מצוות אחרות כלולב וכסוכה, ומיהו יש לענות בפשטות לגבי סוכה דסו"ס כל חלק בעבד, בין חלק העבדות ובין חלק החירות, יושב בסוכה, ואין בזה שום חסרון, ולגבי מצוות לולב ודומותיה צריך קצת יותר לדחוק דסו"ס כל החלקים של העבד עושים מעשה נטילה, משא"כ שופר שמצוותו תלויה בשמיעה, לדעת הרמב"ם, ולכל חלק בעבד ישנה רק חצי שמיעה.
ואכתי תיקשי ממצוות התלויות בדיבור, כגון קריאת שמע, ספירת העומר או ברכת המזון, שנשים ועבדים פטורים מהם או שלכל הפחות ישנן דעות שפטורים מהם, ולא נראה לכאורה לחלק בינן לבין תקיעת שופר, דמה לי שמיעה לחצאין ומה לי דיבור לחצאין, אבל האמת שגם זה לא קשה, דהדבר ברור שגם חצי בן חורין טעון חפצא שלם של מצווה ולא יכול להסתפק בחצי חפץ כגון לולב ב' טפחים, דחצי חפץ אינו חפץ, וכמו כן, כך התקיעה הנשמעת צריכה להיות תקיעה מושלמת, ותקיעה של חצי עבד חצי בן חורין הינה חצי תקיעה ולא שווה מאום, מה שאין כן לגבי ברכת המזון וכיו"ב שלגביהן די בזה שכל חצאי העבד מדברים ולא אכפת כלל מכך שהדיבור שיוצא הינו דיבור חצוי, כי בניגוד לתקיעת שופר שם השומע צורך את התקיעה החצויה, הכא אין שום דין לצרוך את אמירת ברכת המזון החצויה.
ניתן גם לנסח את הדברים, אולי בצורה יותר ברורה, בעזרת חשבון פשוט, דהנה בברכת המזון וכדו' חצי עבד חצי בן חורין יכול לצאת גם כשמקיים חצי מצווה, כי כך בראו הקב"ה כבן אדם חצוי ולא הזקיקו ליותר ממה שהוא, אמנם, לגבי תקיעת שופר, אם אותו חצוי יתקע, התקיעה תהא תקיעה חצויה של חמישים על חמישים, אולם, לא רק התקיעה חצויה אלא גם שמיעתה חצויה, וכך המצווה שכבר חצויה מפאת התקיעה נחצית פעם נוספת ונעשית לרבע מצווה, וברבע מצווה גם חצי עבד חצי בן חורין לא יכול לצאת.
עכ"פ הובאו כאן שתי סוגיות, שמהאחת משמע כר"ת ולא כרמב"ם ומהשניה משמע כרמב"ם ולא כר"ת, וצריך ליישב הסוגיות לדעות השונות.
הנה התוס' ביבמות (דף צ ע"ב) כתב וא"ד, כולהו נמי שב ואל תעשה הוא, וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים, וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר וכו', ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא, וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות דף כ ע"א ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה, ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור, אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית, ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה, ומלשון להתעטף מוכיחות נמי בה"ג דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא. עכ"ד.
בין הדברים, נאמר בתוס', דאת מצוות הציצית מקיים כשכבר מכוסה, בעוד בכלאיים האיסור הוא בשעת לבישה, והקשה על כך השאגת אריה בסי' לב, דהא דשרא רחמנא כלאיים בציצית אינו אלא במקום מצוה, אבל שלא במקום מצוה לא, א"כ אי ס"ד דאין מצות ציצית חל עד לאחר עיטוף והרי איסור כלאים ע"כ חל בשעת עיטוף, א"כ היכי אמר דכלאים בציצית בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה, הא הלאו דכלאים קדים לעשה, שהלאו חל בשעת עיטוף והעשה אינו חלה עד לבתר עיטוף, אלא וודאי ש"מ דהעשה דציצית נמי חלה בשעת עיטוף וכו'. עכ"ד.
רא"ו בקובץ הערות סי' סט כתב ליישב את התוס', דאף דקיום המצוה של ציצית הוא לאחר הלבישה, אבל מעשה המצוה המוטלת על האדם לעשות היא הלבישה, וחשיב בעידנא. עכ"ד. וביאור הדברים, דבמצוות שסובבים סביבן כמה מעשים, כגון ישיבת סוכה, שיש לגביה הן מעשה הישיבה בסוכה והן מעשה בניית הסוכה, אחד המעשים מוגדר כמעשה המצווה והשני כהכשר מצווה, ואותו הדבר לגבי תפילין שיש בהן עשיה והנחה, אמנם במצוות שהן מידי דממילא, כלומר, נעשה מעשה אחד ותוצאתו היא המצווה, כגון ציצית שאחר לבישתה מתקיימת המצווה ממילא בהיותו לבוש, אין ברירה אלא לחלק ולומר שקיום המצווה נעשה בהיותו לבוש, אך מעשה המצווה נעשה כבר לפני כן בעצם הלבישה.
אשר על כן, מובנים דברי רא"ו שביאר את התוס' שמעשה המצווה של ציצית נעשה כבר בלבישה, ואם נרחיק לילך נאמר שגם תקיעת שופר דומה לציצית בזה, דהא גם בתקיעת שופר קיום המצווה נעשה בשמיעת השופר, וזהו מידי דממילא, שכן שמיעת קול היינו מציאות ולא מעשה, הנגרם ממעשה התקיעה, ואז מעשה התקיעה יחשב מעשה המצווה של מצוות שופר, ולפי"ז עניין ציווי התורה בשופר הוא תתקעו כדי שתשמעו, דאכן מהות המצווה היא לשמוע שופר, אך מעשה המצווה הוא התקיעה בשופר שגורם לקיום של שמיעת הקול.
אם נקבל הגדרה והבחנה זו במצוות שופר, יובנו מאוד כל הדינים המגבילים את התוקע, המצריכים שיהא בר חיובא ולא חש"ו או חצי עבד חצי בן חורין, והמצריכים כוונה להוציא ולצאת, דמעשה המצווה צריך להעשות בצורה ראויה על ידי בן חיוב תוך הוצאת השומעים במעשה המצווה ע"י שהוא והם יכוונו להוציא ולצאת, ומשום שמעשה תקיעת השופר נחשב מעשה המצווה הרי הוא כחפצא של מצווה כמו לולב, כך שפשוט טפי לומר שמי שחציו עבד וחציו ב"ח הפועל לחצאין לא יוכל לפעלו.
ניסוח זה המדגיש את שני הפנים בשופר, הן את התקיעה המהווה את מעשה המצווה, והן את השמיעה המהווה את קיום המצווה, עולה יפה לכאורה עם כל הסוגיות, ולא זו בלבד אלא נראה שגם הרמב"ם ור"ת, שניהם, מודים לו כדי ליישב כל הסוגיות לדעתם, וכל מחלוקתם לא נטפלה אלא לנדון מה קובע את נוסח הברכה, האם מהות המצווה או קיום המצווה, דהנה זה ודאי שהמצווה משקפת את הברכה ולהפך, כדאיתא בשבת לגבי נר חנוכה, אך לרמב"ם הכוונה היא שהמהות, דהיינו שמיעת השופר, מכתיבה, בעוד לר"ת המעשה, דהיינו תקיעת השופר, מכתיב.
בין השאר, מכאן תשובה אף על מה שהקשו תוס' מהנוסח להתעטף בציצית, שכן מעשה ההתעטפות בציצית חשיב ג"כ מעשה המצווה, וא"א לברך על התוצאה אלא רק על המעשה.
בהתאם לאמור, כך גם בפנימיות מצוות השופר שוכנים שני עניינים, האחד הוא מש"כ הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ג ה"ד, דאף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. עכ"ד. היינו השופר מדבר ועלינו מוטל להקשיב ולשמוע לו, וזהו עיקר ומהות המצווה, והריטב"א (דף כט) הגדיל לעשות ועשה מן הדברים עיקר הלכתי, דמברכים לשמוע קול שופר כי העיקר הוא ההתעוררות.
אך ישנו עוד עניין נוסף בשופר (ר"ה דף טז) בבחינת תקעו לפני בשופר, שהקב"ה רוצה לשמוע שאנו תוקעים לו ובכך יתרצה למעשינו, משמע אוזנינו וחרטתינו, והנה כתיב לגבי השופר חוק ומשפט לאלוקי יעקב, דלכאורה קשה, אם משפט למה חוק ואם חוק למה משפט, והתשובה בדבר שהשופר מבחינתינו עלול להיות בהרבה מקרים, תוך אשם תורם, כמו חוק שאף אחד אינו מאזין לו ונוהג על פיו, ומכל מקום מבקשים מאת ה' שיבחין גם במשפטים, דהיינו בדברים השכליים, שיזכור הי"ת את הטעם של השופר וישמע לנו עבור זה.
לסיום הדברים יובא דבר תורה קצר מאת השל"ה, דהנה סדר התקיעות הוא תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה, ואכן בתקיעה הראשונה ישנו רמז לימי הילדות, כשהאדם עומד ניצב ואף רוח או דעת אחרת אינה גורמת לו לסטות מדרכו, וקול התקיעה הפשוט, הצלול והיפה הולם זאת היטב, ובהמשך חייו נקלע האדם לקשיים וכבר פחות מקפיד על קיום מצוות ושוקע למצולות החטא, והיינו השברים שהם אנחות כבדות, ואח"כ תוקעים תרועה שבאה במצבים הקשים ביותר על סף המוות, ומיהו לבסוף שוב תתקע תקיעה, ואפי' תקיעה גדולה, להורות שעד יום מותו אחכה לו, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אף צדיקים גדולים אינם עומדים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה