אבלות ט׳ באב ואבלות על המת

 אבלות ט׳ באב ואבלות על המת

בעניין מהות האבלות בבין המצרים וחודש אב.

ר׳ שלמה פישר בדרשות בית ישי, דרוש יג דרשה לשבת חזון, עומד על הנקודה הבאה.

אנו מוצרים בהלכה חיוב אבלות על חורבן בית המקדש, וכן חיוב אבלות על המת.

ישנן גם נקודות דמיון בין האבלויות הללו בהלכה, כגון האיסור ללמוד תורה בתשעה באב, כיון שהיא משמחת, כשם שאסור לאבל ללמוד תורה, ועוד כדו׳.

מאידך גיסא, אנו מוצאים הבדל מרכזי בין אבלות החורבן לבין אבלות על המת, כגון, שבאבלות על החורבן, האבלות מוסיפה והולכת, רוצה לומר, בתחילת בין המצרים האבלות הינה קלה ונוהגים בה רק חלק מן האיסורים, ולאחר מכן האבלות מחמירה והולכת עם תחילת חודש אב, בה מתחילים איסורי תשעת הימים, ולאחר מכן מגיעים איסורי שבוע שחל בו, ולבסוף מגיעה יום תשעה באב עצמו שבו האיסורים וההגבלות המשמעותיים ביותר.

לעומת זאת, באבלות על מת, סדר החומרה הוא סדר יורד, דביום הראשון נוהגות המגבלות החמורות ביותר, ולאחר מכן בשלושת הימים הראשונים הדנים נעשים קלים יותר, ואחר כך מגיעה השבעה, ולאחר מכן השלושים וכך הלאה.

בטעם ההבדל, מבאר הבית ישי, שבאבלות על המת, הציווי איננו להצטער צער פנימי, כלומר, אע״ג שצער פנימי ודאי קיים מטבע הדברים, אין ציווי שנצטוונו בו, ומהות הציווי איננה אלא הבעת צער למטרת כבוד המת, ומה שאין כן באבלות על החורבן, שבה המצווה היא להצטער צער פנימי.

לפום הכי ההבדל בין האבלויות למעשה נעשה ברור, דמצווה של צער פנימי, דורשת בהתאם הכנה נפשית מן הקל אל הכבד, שכן אדם איננו מסוגל לעבור מיד ממצב רגיל אל מצב צער עמוק, ומשום כן בתחילת ימי בין המצרים מכניס האדם את עצמו לצער קל, ולאחר מכן מוסיף והולך בצער, זאת בניגוד לאבלות על המת, בה הציווי איננו להצטער, דבר המצריך הכנה נפשית, אלא להביע צער שמטרתו כבוד המת, ולכן מן ההגיון לנהוג בעניין זה את הצער הכבד ביותר עם מות המת, ולאחר מכן ללכת ולהפחית ברמת ההגבלות.

הביא לכך הבית ישי ראיה מן הגמרא במסכת סוכה, דף כה ע״א, דהנה הגמ׳ שם ביארה שאבל איננו פטור מן המצוות, שכן טרדתו וכאבו הינם בבחינת טירדא דרשות ולא טירדה של מצווה, ופירש״י, טירדא דרשות, שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה, רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער. עכ״ד. בזה נמצאו הדברים מפורשים ברש״י כפי שהטיב לבאר הבית ישי.

המשיך וכתב הבית ישי לפי דבריו, דניתן להבין את העובדה שבתשעה באב ורק בו נאמרה במפורש ההלכה שהאיסור ללמוד תורה הינו גם בהרהור, מה שלא נזכר באבלות על המת, משום שבתשעה באב, כאמור, המצווה הינה להצטער צער פנימי, והואיל והתורה משמחתו, אף אם הדבר נעשה ע״י הרהור גרידא, פשוט שהדבר אסור, אך באבלות על המת, שבה עיקר הציווי הוא להביע צער, הרי שלכאורה די במניעת לימוד תורה ועיסוק בה באופן חיצוני, אבל הרהור בדברי תורה לא פוגם בהבעת הצער: