אישו משום חציו
אישו משום חציו
במשפטים (פכ"ב פ"ה), כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה. ע"כ. ופרש"י, שלם ישלם המבעיר, אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר על גחלתו שלא תצא ותזיק. עכ"ד.
ונחלקו בגמ' בב"ק (דף כב ע"א) במהות חיוב המבעיר, שלפי ר' יוחנן אישו משום חיציו, דהיינו, התורה חייבה את המבעיר משום שהוא כזורק חץ, שאף על פי שהפגיעה היא במקום אחר ממנו ולאחר זמן ה"ז כאילו פגע בידיו, ולפי ריש לקיש אישו משום ממונו, שהאש נחשבת לממונו של המבעיר, והחיוב עליה דומה לחיוב של אדם על שורו ובורו שהם ממונו.
[לגבי בור, הגמ' בב"ק (דף כט ע"ב) ובפסחים (דף ו ע"ב) אומרת, שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.]
הנפ"מ בין הדעות, למשל, האם מתחייב המזיק בתשלום ארבעה דברים שמתחייב בהם אדם שחבל בחבירו, נזק, צער, ריפוי ושבת (אבל בבושת ודאי לא חייב כשהאש מזיקה, מכיון שלא התכוין להזיק באש, ואין חייבים על הבושת אלא כשיש כוונה), שלפי ר' יוחנן שאישו משום חיציו חייב, וכמו החובל בחבירו על ידי חץ, ולפי ריש לקיש פטור, לפי שבממונו שהזיק פטור מד' הדברים.
והנה הקשה הנמו"י (ב"ק דף י מדפי הרי"ף), לפי ר' יוחנן שאישו משום חיציו, כיצד מותר להדליק נרות בערב שבת לפני החשיכה כך שילכו וידלקו בשבת, והרי כשהאש הולכת ודולקת נחשב כאילו עושה הדבר בידיו, כמו בחץ, ואם כן לכאורה נמצא מבעיר אש בשבת, ואף כל שכן הוא, שבנזיקין כלל לא התכוון שהאש תלך מתוך הגדיש שלו אל הגדיש של חבירו ותבעירו, משא"כ במדליק בערב שבת שכל כוונתו היא שהאש תמשיך ותדלק.
ויישב, שלכשנדייק בדבר לא יקשה כלום, שאכן חיובו של המבעיר אש כזורק חץ, שכל מה שנגרם כאילו נעשה בידיו תכף ומיד, דהיינו שבמדליק בערב שבת והאש הולכת ודולקת בשבת, אכן נחשב שאותו אדם הוא המבעיר, אבל לא בשבת אלא בערב שבת.
ויש ראיה לזה, כי הנה הדין הוא שאם מת המבעיר בשעה שהאש הולכת, קודם שהספיקה להדליק את הגדיש, אזי נפרע הניזק מעזבון המבעיר, ואילו לא היה נחשב שכל מעשה ההבערה נעשה ברגע הראשון, כיצד נפרעים מנכסי המבעיר, והרי בשעת שריפת הגדיש כבר מת המבעיר, ומת לאו בר חיוב הוא, אלא לאו שמע מינה שנחשב שכל מעשה ההבערה נעשה בתחילה.
ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סי' קיז) הביא את שהקשו לו על הנמו"י, כיצד מועיל מה שמדליקים את נרות החנוכה השייכים לליל שבת חנוכה בערב שבת מבעוד יום, והרי לפי הנמו"י נחשב שגמר את מעשה ההדלקה בשעה הראשונה, מבעוד יום, והיאך יצא יד"ח נר חנוכה, שמצוותו היא שילק בלילה.
וכתב לבאר ולתרץ, שאין כוונת הנמו"י שכל מה שהאש דולקת אחרי כן נחשב כולו כאילו נדלק ממש ברגע הראשון לכל דבר ועניין, הא ליתא, וכל דבריו אינם אלא לגבי האדם המבעיר וחלות חיובו, בנזיקין או בשבת, שלגבי האדם המבעיר הזמן שקובע את החיוב הוא זמן ההדלקה, כאילו כל מעשה הבערה נגמר ברגע ההדלקה, אבל באמת כשמתייחסים לחפצא שנשרף, שריפתו מתרחשת באמת בזמן שהיא מתרחשת, אם בלילה אז בלילה ואם בשבת אז בשבת, ולכן שפיר מתחייב בנזיקין ובשבת ע"פ שעת ההדלקה, ומ"מ נחשב שנרות החנוכה דולקים בלילה.
עו"כ ההר צבי לבאר עפי"ז את אשר הוער על הנמו"י, מדברי ר' יוחנן בתענית (דף כט ע"א), שאם היה בדור החורבן היה קובע את צום ט' באב בעשירי, לפי שהתחלת ההדלקה הייתה בט' סמוך לחשיכה והיה דולק והולך במשך כל יום העשירי, ולפי הנמו"י אינו מובן, שכן לר' יוחנן דס"ל אישו משום חיציו צריך להיות שהולכים אחר רגע ההדלקה שהיה בט', אלא שע"פ הנ"ל לק"מ, דכל דברי הנמו"י אינם אלא לגבי חלות החיוב, אבל זה ודאי שהחפצא של הדליקה היה בזמן שהיה, ובחורבן היה רובו בעשירי:
תגובות
הוסף רשומת תגובה