סוכה מצווה קלה, לישראל
סוכה מצווה קלה, לישראל
בריש עבודה זרה, לעתיד לבוא מביא הקב״ה ס״ת ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין עכו״ם בערבוביא וכו׳ אמר להם הקב״ה במאי עסקתם אומרים לפניו רבש״ע הרבה שווקים תיקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב״ה שוטים שבעולם הכל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם. ע״כ.
הגרי״ז בספרו על התורה (בראשית) ביאר ויכוח זה בין אומות העולם לקב״ה, שאכן אומות העולם טענו טענת אמת, במובן זה שאכן כל מה שעשו לא היה לצורך ישראל, כי באמת כל דבר שנעשה בעולם, בסופו של דבר, ה׳ מסובב אותו שיהיה למען התכליות האמיתיות שהן התורה וישראל וכו׳, ומשום הכי נמי לא אמר להם ה׳ שהם שקרנים, כי אמרו אמת, אלא שוטים.
ההשתטות של הגויים הייתה בכך שהציגו את העובדה, האמיתית אמנם, שכל מה שעשו נעשה למעשה לצורך ישראל, כדבר שעליו הם אמורים לקבל שכר, ובטיעון זה היה כשל כפי שבאמת נענה להם.
ה׳ דחה אותם, כיון ששכר פעולות אלו מגיע רק למי שמכוון בפעולותיו שתעשנה עבור התכליות הטובות, אך לא עבור מי שאין זאת בכוונתו כלל וכלל ורק ממילא הדברים שעושה משמשים לדברים טובים, ואומות העולם לא התכוונו לצורך ישראל ועל כן לא זכאים לשכר על מעשיהם.
שם בהמשך, אמרו לפניו רבש״ע תנה לנו מצווה והודיענו מראש על כך ונעשנה אמר להן הקב״ה וכו׳ מצווה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה וכו׳ ואמאי קרי ליה מצווה קלה דלית בהו חסרון כיס מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב״ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא וכו׳ והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי מיד הקב״ה יושב ומשחק עליהן. ע״כ.
וצריך להבין בדיוק את המשך דו השיח, מה אומות העולם רצו להוכיח בקיום המצווה הנוספת, מדוע הציע ה׳ דווקא את מצוות הסוכה ובמה נכשלו לבסוף הגויים בקיום שלה.
ר׳ חיים פרידלנדר בספר שפתי חיים מביא, כי ישנם שני סוגים במצוות, סוג אחד הוא מצוות המתקיימות בעיקר במעשה, משום שמדובר במעשה יחסית חריג או לא הכרחי שכאשר אדם מקיים אותו ניכר שעשה אותו לשמה, כי ה׳ ציווה, ולא כחלק מהתנהלותו היום יומית, וסוג שני הוא מצוות שנראות כחלק מאורח החיים הרגיל, וכל ייחודן אינו אלא בכוונה.
קל לחשוב על דוגמא לסוג הראשון, כמו למשל פרה אדומה, כמקרה קיצון, או אפי׳ נטילת ארבעת המינים, ועבור הסוג השני, ניתן לצטט את הרמב״ם בפ״ג מהלכות דעות (ה״ג) וא״ד, נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה׳ תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן וכו׳, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהא גופו שלם לעבוד את ה׳, ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה׳ והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל עניין זה ציווי חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים, והוא שאמר שלמה בחוכמתו בכל דרכך דעהו והוא יישר אורחותיך. עכ״ד. כך, אכילה, שתיה, שינה ושאר דברים כה״ג יכולים להחשב כחיוביים ולא כנטרליים אם מתכוונים בהם לתכליות הטובות של חיזוק הגוף וכו׳ כדי לעבוד את ה׳.
אם כן, בזה כשלו אומות העולם בתחילת הדיון, בכך שאת הדברים הטבעיים, מהמין השני, של בניית גשרים ושאר תשתיות, דברים שעל ידי מחשבה נכונה היה ניתן להחשיב כחיוביים בהחלט, הם לא עשו לשם המטרות הנכונות, ועל כך אינם ראויים לתגמול על מעשיהם.
לאחר מכן, אומות העולם ביקשו מה׳ שיתן להם מצווה, מהמין השני, של הדברים הטבעיים שהעיקר בהם הוא הכוונה, והם ינסו לקיים אותה כראוי, וכך יוכיחו שיש להם חלק גם במצוות מהסוג הזה הדורשות שעבוד התנהגות רגילה לעבודת ה׳.
ה׳ נתן לגויים את מצוות הסוכה, מצווה קלה שאין בה חסרון כיס, להתנסות בה, משום שהקיום שלה בפועל הוא על ידי התנהגות טבעית, תשבו כעין תדורו, שיאכל וישתה, יטייל וילמד בסוכה, ואולי משום כן נקראת קלה, וחשוב לכוון באותה התנהגות שעושים אותה למען התכליות הטובות.
בפועל הגויים הצטערו בסוכה, וכדין הם יצאו ממנה, ובזה לשל עצמו לא הייתה בעיה, אלא שהוסיפו גם את ממד הביעוט ביציאתם, מה שמלמד שגם באותה פעולה טבעית מובהקת של יציאה מהסוכה בגין צער, כוונה ראויה לא הייתה, וממילא ה׳ שחק על כך שהגויים לא הוכיחו שום דבר מלבד את ההיפך, שאינם במעלה זו של קידוש החומר והפיכת הטבעי הנטרלי לחיובי.
באופן דומה, הכוזרי במאמר ב (אות מה) שאל את החבר, מדוע הגויים הם יותר פרושים מהעולם הזה מישראל, שעבודת ה׳ שלהם אינה מצטמצמת לפרישות, והחבר השיב על כך, כי התורה לא העבידה את ישראל בעבודת הפרישות, אלא נתנה לאדם כלים ועבודה שבהם יכול להתקרב לה׳, וכלים אלו יכולים להיות גם דרך ימי שמחה ומועדים, באותה מידה שיכולים להיות דרך תעניות, כל עוד האדם מקיימם כראוי.
כך גם ישנו דין שעכו״ם נודרים ונודבים עולות אבל לא שלמים, ואם נדר שלמים מקריבים אותו כעולה, כי כוונתו הייתה שתהיה לשם עולה, וטעם הדבר הוא משום שעולה ניתנת כליל לה׳ ואין בה לאדם שום תועלת טבעית, בניגוד לשלמים שנאכלים לבעלים, וזו עבודתם, וכפי שנתבאר, עבודה זו באכילה שיש בה כוונה, כך שהכוונה מקדשת את אכילת הבשר והופכת אותה לעבודת ה׳, באותה מידה שבשר העולה העולה על המזבח כליל לה׳ מהווה עבודת ה׳, הינה עבודה ייחודית לישראל שמשיגים את בחינה זו של קידוש הפעולות הטבעיות.
בראש השנה, דף ד ע״א, נאמר, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי עולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים. ע״כ. ופרש״י, בישראל שלבו לשמים ואם מרעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעוונו, אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר. עכ״ל. והיינו נמי כעניין זה של ביעוט הגויים ביציאה מן הסוכה, תוך הסתכלות על תמורה ולא במחשבה על עבודת הקב״ה בדבר הטבעי שקורה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה