דין וחסד

 דין וחסד

רבים עמדו על כך ששני המועדים המתחילים ומסיימים את עשרת ימי תשובה, הלא הם ראש השנה ויום הכיפורים, מייצגים יסודות רוחניים שונים ומשלימים. יסודות רוחניים שמרכיבים את התשובה בפרט, ולמעשה את כל ההנהגה הראויה של האדם ושל העולם, ככלל.

ראש השנה נקרא יום הדין. דין הוא חוק, כלומר, כלל המחייב. מנגד, יום כיפור לא נקרא יום הדין. אדרבה, היחס ליום כיפור הוא כאל חסד, מושג שנתפס כמנוגד לדין, מעין ׳בונוס׳ שניתן לנו לכפר על חטאנו ולשפר את מצבנו. לדעת רבי, אפילו עיצומו של יום הכיפורים מכפר, לעניינים מסויימים, ללא תשובה. אם כן, אכן הנהגת יום הכיפורים נראית חורגת מהדין, הכלל המחייב, שהחוטא נענש או לכל הפחות פועל לתקן את עוונו, ומהווה חסד.

בשפת היום יום, כמו למשל במילון ׳השפה העברית׳, ההגדרה של חסד היא מעשה חריג של טוב לב לאדם נזקק. אכן, ניתן להכליל את מושג החסד, כמו שמושג הדין יותר כללי, לכל הנהגה שבאה להטיב לאחר מחוץ לכלל המחייב. לפי הגדרה זו לא צריך שהחסד יבוא מטוב לב ולא צריך שיהיה עבור אדם נזקק, אך כן צריך שיהיה דבר המטיב.

הנה, חסד נזכר בתורה במקום שעל פניו נראה מאוד תמוה ולא שייך. בפרשת עריות שבאחרי מות (ויקרא פרק כ פסוק יז) נאמר, ואיש אשר יקח את אחותו, בת אביו או בת אמו וראה את ערוותה והיא ראתה את ערוותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערוות אחותו גילה עוונו ישא. חסד במקרה זה בודאי אינו בבחינת מעשה חריג של טוב לב לאדם נזקק. למעשה, חסד זה גם אינו בכלל הנהגה שבאה להטיב לאחר מחוץ לכלל המחייב. כאן החסד נתפס במובן כללי אף יותר, הנהגה מחוץ לכלל המחייב או כלל ההגיון, בהנחה שאין זהות בין מה שמחייב למה שהגיוני.

ניתן להתבונן על החילוק המהותי בין מנגנון הדין והחסד, למשל דרך האופנים הפשוטים שלהם, הלוואה לעומת צדקה. החזרת הלוואה נעשית בדין. המנגנון שלה הוא בדרך של מילוי חסרון, כלומר, לאחר שראובן חיסר מעצמו והוסיף אצל שמעון סכום כסף, המצב צריך לחזור לקדמותו ולהתאזן על ידי ששמעון יקח את סכום התוספת שאצלו, סכום ההלוואה, ויעביר לראובן. למעשה, מדובר ביצירה של יש מיש, נתינת שמעון לראובן שנגזרת כתוצאה מנתינת ראובן לשמעון. לעומת זאת, צדקה, שהיא מקרה פרטי של חסד, לא נעשית בדרך מילוי ואינה נגזרת משום דבר למעט רצון והחלטה של נותנה. אם כן, הצדקה היא יצירה של יש מאין.

בתחילת פירושו על התורה, מביא רש״י את המדרש, ברא אלוקים, ולא אמר ברא ה׳, שבתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושיתפה ושיתפה למידת הדין, היינו דכתיב ביום עשות ה׳ אלוקים ארץ ושמים. ע״כ. היינו, שבתחילה ברא ה׳ את העולם במידת הדין, שאותה מייצג ה׳ אלוקים, ולאחר מכן החליט לשתף עם הדין את הרחמים, כלומר החסד, כפי שמתבטא בשם ה׳ אלוקים. צריך להבין את פשט הדברים, מהי בריאת העולם והנהגתו בדין ומהי הנהגת העולם בדין ורחמים יחדיו. צריך גם להבין מדוע כלל לא עלתה האפשרות להנהיג את העולם רק ברחמים.

בריאת העולם מתוארת במקומות רבים כמעשה של חסד. אכן, במחשבת ישראל ישנם הרבה דיונים בעניין זה ובכך שרצונו של הקב״ה להיטיב, בבחינת טבע הטוב להיטיב, מה שמעלה קשיים רבים, כגון האם אכן העולם טוב, וגם אם כן, האם טוב לאנשים בו, והרי אמרו מוטב לאדם משלא נברא וכו׳. ברם, כך או כך, לפי ההכללה הגורפת ביותר של מושג החסד, הנהגה מחוץ לכלל המחייב, הדברים מובנים. העולם נברא מחוץ לכלל המחייב, כי בריאתו לא נגזרה משום חוק ודבר כי אם מהחלטת הי״ת. למעשה, הבריאה היא המקרה המובהק ביותר ליצירה של יש מאין, מהות פעולת מידת החסד.

הרי שעצם בריאת העולם הייתה בחסד, כי יצירתו לא הייתה כפופה לשום כללים, ונעשתה יש מאין. אמנם, לאחר שנוצר העולם, נוצרו עימו גם כללים וחוקים על פיהם הוא עצמו נסוב, והיצורים שבו צריכים לציית להם. כך אומר השכל הישר. זוהי מידת הדין שהייתה שלטת בתחילה. אולם, הקב״ה ראה והחליט שהיצורים לא יוכלו לעמוד תחת הנהגת הדין לבדה, וצריך לשתף עימה גם את ההנהגה שמחוץ לכללים, הנהגת הרחמים. אכן, מידת הרחמים והחסד אינה יכולה לעמוד לבדה, כי עולם בלי כללים הוא תוהו ובוהו. יצורים נטולי חוקים שעושים כל מה שעולה ברצונם הוא דבר שחורג מהשכל הישר באופן מובהק. זהו כנראה גם פשר העניין שכל האומר הקב״ה וותרן יוותרו חייו (ב״ק דף נ). לכן השיתוף של שתי המידות, הדין והחסד, הוא האופן המושלם והמתאים להנהגת העולם.

אפשר להוסיף לדין את החסד באופן ראוי והגיוני, כגון מה שנאמר בי״ג מידות, נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שילשים ועל ריבעים, היינו שהחסד נשמר לדורות הבאים מעבר לכל גבול, לעומת הגמול על העוון שנתחם למסגרת מסויימת של מספר דורות מצומצם ומסויים. הנהגה זו כמובן מתקבלת מאוד על הדעת.

אכן, לא כל שילוב של חסד הוא בהכרח הדבר המושלם או העדיף או הנכון לכל מקרה. כאשר אליעזר הגיע לבאר בחרן, יצאה רבקה, שהייתה לפי המדרש בת שלוש, והשקתה אותו, אך הוסיפה גם לשאוב עבור כל גמליו. ברור כי בכל מעשי האבות ישנם גם דברים נסתרים ושיקולים שאין בהשגתנו, אבל בכל זאת, על פניו, הנהגתה של רבקה לא נראית כמו דבר שיש לחקותו. הדעת נותנת שיותר ראוי ומתאים שרבקה תשקה את אליעזר לבדו, ואז ישקה זה בעצמו את גמליו. רבקה לא אמורה, או אמורה שלא, להפריז כ״כ בהשקיית עדרו של אליעזר בעוד הוא עומד ולא עושה דבר. הנהגה זו לאו דווקא צריכה להיות מאומצת ע״י דמות האדם הטוב והמוסרי.

דוגמא מובהקת אף יותר, ממעשה שלושת המלאכים שהגיעו לאברהם ביום השלישי למילתו. אברהם הזקן והחולה, הכמהה להכניס אורחים, משתדל רבות באירוח שלהם. בין השאר אברהם דואג לשחוט שלושה עגלים כדי שיהיו לאורחים שלוש לשונות חרדל. ההגיון מתקשה לקבל זאת. שחיטת עגל שלם רק בשביל הלשון, כאשר ברור שאותם ערביים רעבים היו נהנים מאוד, ואולי אפי׳ באותה רמה, גם מבשר פשוט ורגיל הדורש שחיטת עגל אחד עבורם, נראית כמו התנהגות בזבזנית, ראוותנית ופזרנית. את ההפרזה במקרה זה במידת החסד, למשל, איננו צריכים ללמוד לעצמנו.

עכ״פ, ראה ה׳ להנהיג בעולמו גם חסד עם הדין, כי העולם לא עומד בדין לבדו, ובחסד לבדו ודאי אינו עומד משום שצריך כללים. אכן, למרות שתוספת החסד לדין עוזרת לעולם להתקיים באופן הראוי יותר, צריך לשים לב להנהיג את החסד ברמות ובהקשרים מסויימים ובכפוף לשכל הישר.

מקובל לחשוב שהקומוניזם או הסוציאליזם הן שיטות שדוגלות בחסד וברחמים בניגוד לקפיטליזם, אבל למעשה לפי האמור הדבר בדיוק הפוך. בקומוניזם והסוציאליזם, מתן ההון או הסיוע לכל האזרחים הם חלק מסט החוקים. לא מדובר בצדקה אלא בצדק, מבחינתם. אלה הן שיטות שמייתרות את החסד, ומתיימרות לפעול על פי הדין בלבד. ייתכן שזו הסיבה לאי הצלחתן. לעומתן, הקפיטליזם מעגן בכללים, בדין, רק את מה שמגיע לאדם על בסיס העבודה שהשקיע וכדו׳. מכיון שכך, לצדקה יש מקום דווקא בקפיטליזם ולא בסוציאליזם, אלא שכדי שתהיה נפוצה, בפועל, החברה צריכה לקבל על עצמה, בנוסף לדין ולחוקים שלה, לפעול בדרך של חסד, במינון הראוי והנכון.

כך הוא ראש השנה, בדין. כך הנהגת העולם בראשיתו, כפי שאומרים בתפילת מוסף היום הרת עולם, היינו הריון העולם ובריאתו או המחשבה לבוראו, שנעשה בשם אלוקים ובמידת הדין, לפי כללים וחוקים ברורים. החוקים של ראש השנה הם שכל באי עולם עוברים לפני הי״ת כבני מרון, שלושה ספרים נפתחים וכו׳.

עם הדין לבדו לא ניתן לעמוד, ולכן הוסיף ה׳ אליו את החסד. החסד מוסיף והולך מראש השנה במשך עשרת ימי תשובה, כי התשובה עצמה היא גם חסד ברמה מסויימת. בתשובה נעשה איזשהו תיקון לחטא, אבל אלמלא שיתוף מידת החסד, לא היה בתשובה כדי לכפר ממש ואף לעקור לגמרי את העוון, כי מן הדין את הנעשה אין להשיב. כך, מתגבר החסד ומגיע לשיאו בקצה של עשרת ימי תשובה, ביום הכיפורים. ביום קדוש זה, אפי׳ עיצומו של יום פועל ומכפר, וגם התשובה כוחה חזק יותר. כך בראשית השנה, בראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, קורה אותו תהליך שנעשה בראשיתו של עולם: