אבל וחפוי ראש
אבל וחפוי ראש
בגמרא במגילה (דף טז) מסופר, כי הוה נקיט ואזיל בשבילא דבי המן חזיתיה ברתיה דקיימא אאיגרא, סברה האי דרכיב אבוה והאי דמסגי קמיה מרדכי, שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה, דלי עיניה וחזת דאבוה הוא נפלה מאיגרא לארעא ומתה, וממשיכה הגמ׳ ואומרת, והיינו דכתיב וישב מרדכי אל שער המלך, אמר רב ששת ששב לשקו ולתעניתו, והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, אבל על בתו וחפוי ראש על שאירע לו. ע״כ.
המגילה מציינת כי המן היה קודם כל אבל על מות הבת שלו, ולאחר מכן חפוי ראש, כלומר חש תחושת בושה גדולה, על מי השופכים שניגרו על ראשו.
העולם מקשים קושיא עצומה ונוראה על סדר הפסוק. מדוע קודם היה המן אבל על הבת ואח״כ בוש ממי הביוב, והרי המעשה היה שבת המן קודם כל שפכה עליו את המים, ורק אח״כ, מכיון שגילתה לתדהמתה ודאבונה את הטעות בזיהוי, קפצה מאיגרא לארעא. יתר על כן, לא רק ששפיכת המים קדמה לנפילת הבת, אלא אף השפיכה הייתה הסיבה לנפילה.
אכן, כבר הקדים הרב יום לדרוש ולחקור בענייני הסיבתיות ואכמ״ל, ועכ״פ אין לקבוע שהמים גרמו לנפילה, כמו שאין לקבוע שבעיטה גורמת לתעופת כדור. מדובר בדברים שראינו פעם אחת או יותר שקורים אחד לפני השני, אבל אין הכרח לומר שמהווים סיבה ומסובב.
בכל אופן, על הקושיא מן הסדר, מדוע המן היה קודם כל אבל ורק אח״כ חפוי, יש להשיב.
תירוץ אחד תירצו ע״פ הסוגיא בב״ק דף יז. התוס׳ שם (ד״ה זרק) כתבו דסברא פשוטה לחלק בין הזורק אבן על כלי, שבזה הכלי אינו נחשב שבור עד שנשבר בפועל, לבין הזורק את כלי עצמו מהגג, שנחשב לשבור כבר ברגע שנזרק בעודו באוויר.
אם כן, ברור מדוע קודם אבל ורק אח״כ חפוי. ראשית נשפכו המים, ובעודם באוויר כבר נפלה הבת. כמו בזורק אבן על כלי, כך בשופך מים על המן, אין המן נחשב לרטוב כל עוד המים לא הגיעו אליו. לכן היה חפוי ראש רק לבסוף. אולם, בבת שנפלה, כמו בזורק כלי עצמו, כבר ברגע שהתחילה בנפילה כבר נחשבת לשבורה ומתה ומיד המן התאבל עליה.
עוד נראה לתרץ, באופן אחר, עפ״י מאי דקי״ל דרשעים בחייהם קרויים מתים. לפי״ז פשוט וברור שקודם חלה אבלות דהמן לפני שחלה חפיית ראשו, שכן כבר הרבה קודם, עוד כשהייתה בת המן בחיים, נחשבת הייתה כמתה. ואדרבה, לאחר שמתה, נחשבת לכאורה כחיה, ולכן לאחר שפגעה בפועל בקרקע היה להמן להפסיק את האבלות.
ומיהו, יש להקשות, דאם איתא שכבר בחייה נחשבת כמתה, מדוע רק כעת נכתב שהיה המן אבל. בין אם אכן האבילות התחילה כעת הדבר תמוה, שהרי הייתה צריכה להתחיל כבר קודם, ובין אם היה אבל כבר קודם אלא שהמגילה הזכירה זאת רק עכשיו הדבר טעון בירור.
הנה, אכן רשעים בחייהם קרויים מתים, אלא שיש לחקור האם גם רשעים מתים קרויים מתים. מחד גיסא יש לדייק דדווקא בחייהם קרויים מתים, אבל במותם קרויים חיים, ומאידך אפ״ל דק״ו הוא, דאם חיים קרויים מתים, כ״ש שמתים קרויים מתים.
באמת, לשון חז״ל שרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. משמע שגם רשעים מתים קרויים מתים. יתר על כן, קי״ל שצדיקים במותם קרויים חיים, ואם גם הרשעים קרויים חיים, מה מעלה היא לצדיקים. גם שלמה המלך ע״ה כתב, משבח אני את המתים אשר מתים המה וכו׳, הרי שהמתים מתים, ובתנחומא איתא שרשעים בחייהם ובמותם קרויים חיים, וז״פ.
עכ״פ, כיון שרשעים קרויים מתים גם אם חיים וגם אם מתים, הם לעולם נחשבים כמתים, בכל רגע ורגע.
ויש להעיר, דברמב״ם מהלכות יסודי התורה (פ״ה ה״א וה״ד) איתא, דמי שמסר נפשו על עבירה שאינה מג׳ החמורות, הרי זה מתחייב בנפשו. הרי שגם לאחר מסירת נפש שייך עוד חיוב נפש. לכאורה שייכת מיתה לאחר מיתה.
ויש לדחות, דשני דינים הם במיתה. דין אחד הוא מיתה בדין, שבמהות הדבר נחשב למת. כך הרשעים כבר בחייהם נחשבים בדין ובמהות כמתים, וזהו מה שמתחייב מי שמסר את נפשו, מוות דיני ומהותי.
דין נוסף במיתה הוא עניין המיתה שבמציאות. ברור כי במציאות גם רשע הקרוי מת, בפועל חי, ומעשים בכל יום. כך גם מי שמוסר את נפשו על עבירה לא מג׳ עבירות, הוא מוסר את נפשו במציאות ונענש ע״כ במיתה בדין.
אם כן, נראה לומר, שגם מיתה במושגי הגויים ומיתה במושגי ישראל, נחלקות לשני הדינים.
מיתה בעיני הגויים היא מיתה שבמציאות. ברגע שהאדם מפסיק לתפקד במציאות הוא מת. כך גם גוי שנופל מגג, נחשב למת במציאות רק לאחר שפוגש בקרקע. כך, בת המן נראית לגוי כמתה, רק לאחר שנפלה ופגעה בקרקע.
מנגד, מיתה בעיני ישראל היא מיתה שבדין ובמהות. אדם יכול לנוע במציאות אבל עדיין להיות קרוי במת, כמו שרשעים בחייהם קרויים מתים. כך, בת המן בעיני ישראל נחשבת כמתה מאז ומעולם.
ולפי״ז י״ל בפשיטות, שאכן בת המן כבר הייתה מתה מהותית מאז ומעולם, גם קודם לשפיכת המים, אולם המן התחיל את אבלו רק מהמיתה בפועל. לכן האבל צויין רק כעת, בסמוך למות בת המן במציאות. מכל מקום, האבל נזכר בפסוק קודם לחפיון הראש, כי כך הדבר בעיני הישראל הקורא את המגילה. מאז ומעולם הייתה כמתה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה