מאכלות אסורות וטמטום הלב

מאכלות אסורות וטמטום הלב

בשמות (פ״ב פ״ז), ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותניק לך את הילד. ע״כ. פרש״י, שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה. עכ״ד. כ״א במסכת סוטה דף יב, ומשמע שאף כי מדובר בדבר בעייתי, איסור אין בו.

וכ״כ הרמ״א ביו״ד סי׳ פא ס״ז, חלב מצרית כחלב ישראלית ומ״מ לא יניקו תינוק מן המצרית אם אפשר בישראלית, דחלב עובדת כוכבים מטמטם את הלב הלב ומוליד לו טבע רע, כך הר״ן בשם הרשב״א, וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית דברים האסורים, בשם ההגהות אשר״י, וכן התינוק בעצמו כי כל זה מזיק לו בזקנותו. עכ״ד. היינו כנ״ל שאין איסור בחלב נכריה, אך מ״מ חלב זה גורם טמטום הלב וטבע רע, וחידוש הוא, דעד כאן לא למדנו במסכת יומא (דף לט) אלא דמאכלות אסורות גורמים טמטום הלב ולא מאכל היתר. 

אכן יש לחקור בהאי טמטום לב, האם מאכלות אסורות נאסרו מחמתו, או שמא איפכא, דמשום שמאכלים הינם אסורים ממילא נוצר בהם טמטום, ונראה שבשאלה ספציפית זו נחלקו הרמב״ן והמהר״ל, דכתב הרמב״ן (שמות פרק כב פ״ל) לגבי סמיכות הכתוב אנשי קודש תהיון לי ללאו דטריפה, דמכיון שעמ״י מיועדים להיות לה׳ אנשי קודש ועם סגולה, נצטוינו לפרוש מן המאכלים המתועבים, ואין האיסורים כלל במאכלים רק טהרה בנפש שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. עכ״ד. ומשמע שקדם התיעוב וטמטום הלב לאיסור, אמנם המהר״ל בתפארת ישראל פ״ח כתב שטועה מי שחושב שהתורה אסרה מאכ״א משום שהם פוגעים במזג האדם, דאין התורה ספר רפואות, אלא אדרבה, רק משום שנאסרו פוגמים הם בנפש, וחז״ל דקדקו בלשונם ביומא כשאמרו עבירה מטמטמת לבו של אדם.

הנפ״מ בין שתי הדרכים, כמובן, הינה כאשר אדם אוכל מאכלות אסורות שלא בדרך איסור, כגון בשוגג, באונס ובפיקוח נפש וכדו׳, דאם הטמטום נובע מהאיסור ליכא טמטום, ואם האיסור נובע מהטמטום איכא איסור, ואכן אזיל בזה הרמב״ן לפום שיטתו, דכתב בשער הגמול, ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב ונטמתם בם, לפיכך נקרא שוגג חוטא, אעפ״כ אין השוגג ראוי להענש וכו׳, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עוון וכו׳. עכ״ד. דהיינו שאף שלא אכל בדרך איסור ואינו ראוי לעונש, מ״מ מכלל הטמטמות לא יצא.

איברא, דישנם מקורות רבים לכך שגם כאשר אין עבירה מ״מ ישנו פגם גדול במאכלות אסורות, דהלא אמרו ביומא דף פב דשתי מעוברות היו שהתאוו לאכול ביוה״כ ולחשו באוזניהן שיוה״כ הוא, זו שלא אכלה יצא ממנה ר׳ יוחנן, וזו שאכלה יצא ממנה שבתי אוצר פירות, ומ״מ מ״ב דאף כשמאכילין לכתחילה למעוברת מאכ״א איכא פגם, ובחגיגה דף טו הביאו תוס׳ מהירושלמי דאמו של אחר הריחה ריח ע״ז ונתנו לה לאכול, וארס זה פעפע בה כארס של עכנאי וממנה יצא אחר לתרבות רעה, ובע״ז דף י ע״ב הביאו התוס׳ מהירושלמי המקרה של אמותיהם של רבי ואנטונינוס החליפו תינוקותיהן בשעת הגזירה כדי שלא ימצאו את רבי מהול, והחלב הטהור שינק אנטונינוס גרם לכך שנתגייר ולמד תורה . ע״ש. הרי שחלב אסור גורם לטמטום וההפך בחלב טהור, אף בשעת אונס וסכנה, וכ״מ ברמ״א שכתב דמנקת לא תאכל מאכ״א כדי שלא תגרום לתינוק טמטום הלב, ופירשו הנו״כ דמיירי בעת סכנה, כי אל״ה בלא״ה אסור לה מצד איסור דידה, ובכלל כ״ד הרמ״א הם ע״פ הרשב״א ביבמות (דף קיד) דס״ל דחלב גויה מותר וכל הפגם הוא הטמטום.

זאת ועוד, הנדון האם האיסור נובע מהפגם או ההפך אינו נדון פרטי במאכ״א, אלא בכל מצווה ממצוות התורה, האם יש לה טעם מקדים לצווי עליה, האם טעמה נוצר מעצם כך שציוו עליה, או שמא אין לה טעם לא לפני הציווי ולא לאחריו, והנה אכמ״ל להרחיב בדיון זה במקורות ובהצגת כל הצדדים, כי אם רק להביא את דברי הרמב״ם במו״נ.

כך דברי המורה (ח״ג פרק לא), מבני אדם אנשים שיכבד עליהם נתינת סיבה למצווה מן המצוות והטוב אצלם וכו׳, ואשר יביאם אל זה הוא חולי שימצאוהו בנפשם וכו׳, וכאילו אלו חלושי הדעות, היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת, והאלוה לא יעשה כן, אבל יצוונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו עשותו, חלילה לו חלילה, אבל העניין בהפך זה, והכוונה כולה להועילנו, כמו שבארנו מאמרו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, ואמר אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכו׳, ואם היה עניין שלא תודע לו סיבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק, למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא חכם ונבון וגדל המעלה ויפלאו מזה האומות, אבל העניין כמו שזכרנו בלא ספק, והוא שכל מצווה מאלו השש מאות ושלוש עשרה מצוות, היא לנתינת דעת אמיתי או להסיר עול או להתלמד במידות טובות או להזהיר ממידות רעות וכו׳. עכ״ד. וגם בשערי יושר (ש״א) נקט כן לגבי ספיקת, דאף אם מותר להקל, אם מדובר באיסור דאורייתא, אם פוגע באיסור אכן חשיב שפגע באיסור: