הטעם שחטאו ישראל בעגל
הטעם שחטאו ישראל בעגל
בכי תשא (פרק לב פ״א), וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר וכו׳. ע״כ.
הנה בעניין חטא העגל מתעוררת מיד קושיא גדולה ועצומה, כיצד יעלה על הדעת שבני ישראל קיבלו את התורה ושמעו קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש, וכבר תיכף ומיד סרו מהר מן הדרך ועשו להם עגל מסכה.
הרבה מרבותינו ניסו לבאר את חטא העגל, בעקבות התמיהה הנ״ל.
בגמרא בע״ז, דף ד ע״ב, אמרו בעניין זה, שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה, ופרש״י, שגבורים ושליטים ביצרם היו אז ישראל, ולא היה ראוי להתגבר עליהם יצרם, אלא גזירת מלך הייתה שישלוט בם יצרם, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שחזרו בתשובה ונתקבלו. ע״ש.
ועל פניו דברי הגמ׳ תמוהים, כי איך יתכן שתהיה גזירת הקב״ה על ישראל לחטוא, ועוד, עד כמה שכבר גזר הי״ת שישראל יחטאו, למה מגיע להם שיגזר עליהם עונש, ובפרט עונש כה גדול, ואם תאמר שהעונש נגזר על חטאים שעשו בעבר, ולא על חטא העגל, הרי יש להשיב דאין זו משמעות הפסוקים, וכן שא״כ היה צריך שלא תבואנה הגזירות אף על הצדיקים שלא חטא אלא בזו, והרי אנו יודעים שרבים מישראל נענשו אז ובכל דור, כפי דברי חז״ל, ולא באו הגזירות על הרשעים לבדם, וצ״ת.
ויש לומר, שהי״ת רגלי חסידיו ישמור, דהיינו ששומר אותם מן החטא, כי אף שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מכל מקום ה׳ מסייע ביד חסידיו, וכפי שאמרו (מכות דף י), בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ועוד אמרו (סוטה דף כא), שהתורה מצילה מן החטא, ומה שקרה בחטא העגל הוא שה׳ נמנע מלהגיש את הסיוע הנוסף שבדרך כלל ניתן לצדיקים והחסידים, וזאת כדי לתת פתחון פה לבעלי תשובה, כך שמי שנענש לא היה חף לחלוטין מן החטא, וכך עניין חטא העגל מתבאר יותר.
נביא גם את מה שריה״ל כותב בעניין זה בספר הכוזרי, ככתבו וכלשונו.
איתא בכוזרי במאמר א צז וז״ל, כי האומות כלם בזמן ההוא היו עובדים צורות, ואלו היו הפילוסופים מביאים מופת על היחוד ועל האלהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלהי וכי היא מיוחדת בדבר מופלא נכרי. ומהם מי שמיחס זה אל האלהים, כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו, עד שאנו מתברכים בהם ובעפרם ואבניהם, ומהם מי שמיחס אותו אל רוחניות כוכב מן הכוכבים או חיל מן החיילים או מערכת מזל וזולת זה, ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת אלא בצורה מורגשה שמכוונים אליה.
והיו בני ישראל מצפים למה שייעד אותם משה שיוריד להם ענין מאת ה׳ שיראו אותו ויקבילוהו כאשר היו מקבילים עמוד הענן ועמוד האש בצאתם ממצרים, אשר היו מביטים אליו ומקבילים ומגדלים אותו ומשתחוים נכחו לאלהים. וכן היו מקבילים עמוד הענן אשר היה יורד על משה בדבר אתו האלהים והיו עומדים בני ישראל ומשתחוים נכחו לאלהים.
וכאשר שמעו העם דברי עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד להם הלוחות כתובים ולעשות להם ארון להיות להם דבר נראה שיכונו נגדו, שבו הברית לאלהים והבריאה הרבונית, ר״ל הלוחות, זולת מה שדבק בארון מהענן והכבוד ומה שנראה בעבורו מהמופתים, ונשארו העם מצפים לרדת משה והם על ענינם לא שנו תארם ועדים ובגדיהם, אשר עמדו בהם יום מעמד הר סיני אך נשארו בתכונתם ממתינים למשה לעתים, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון ההוא הגדול והתחילו המון העם להחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש יכונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלהות מוציאם ממצרים אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו, כשיספרו נפלאות אלהיהם, כאשר עשו הפלשתים בארון שאמרו כי האלהים שם, וכאשר אנחנו עושים בשמים ובכל דבר שאנו יודעים שתנועתו אמנם היא בחפץ האלהים מבלי מקרה ולא רצון אדם ולא טבע.
וחטאתם היה בציור אשר נאסר עליהם ושיחסו ענין אלהי אל מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלהים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ולא הגיעו עובדיו אל שלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף שהיו. אבל התנצלות הגדולים שסייעו בעשותו היה בעבור שיראה הממרה מהמאמין כדי להרוג הממרה העובד אותו, ונחשב להם לעון מפני שהוציאו המרי מן הכח והמצפון אל גבול המעשה, ולא היה העון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אך היה מרי לקצת מצותיו כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות, והם עשו צורה, והיה להם להמתין, שלא יקבעו לעצמם דבר שיקבילוהו וימשכו אחריו ומזבח וקרבנות.
וזה היה מעצת מי שהיה ביניהם מן החוזים והאצטגנינים, חשבו שיהיו פעולותם הסבריות קרובות מן המעשים האמתיים, והיה ענינם בזה כענין הכסיל, אשר זכרנו, שנכנס בחנות הרופא והמית האנשים, אשר היו מועילים ברפואות ההם קודם לכן, עם שלא היתה כונת העם לצאת מעבודת האלהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה, ועל כן באו אל אהרן, ואהרן חפץ לגלות מצפונם, ועל כן סייע בעשותו ונאשם בהוצאתו מרים מן הכח אל המעשה.
והדבר ההוא הוא מרוחק ומגונה אצלנו, מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברוב האומות, והיה קל בזמן ההוא, מפני שהיו עושים כל האומות צורות לעבוד אותם, ואלו היתה חטאתם שעשו בית ברצונם לעבודה, לכוון אליו ולהקריב בו הקרבנות, ולכבדו לא היה דבר גדול בעינינו, מפני מה שאנחנו נוהגים בו היום, מעשות בתים בבחירתנו וגדלנו להם והתברכנו בהם, ואפשר שנאמר שהשכינה חלה בהם ומלאכים חונים סביבותיהם, ולולא הצורך להתחברות קהלנו, היה הדבר הזה נכרי, כאשר היה בימי המלכים, שהיו מוחים באנשים משתדלים, שהיו עושים בתים לעבודה, היו נקראים במות, והיו חסידי המלכים הורסין אותם, כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר בו האלהים והתכונה אשר צוה בה. ולא היה דבר נכרי בצורות, אשר צוה הוא בהם מהכרובים.
ועם כל זה נענשו האנשים אשר עבדו העגל ביום ההוא והרגום, והיה מספר כלם שלשת אלפי איש מכלל שש מאות אלף, ולא פסק המן לרדת למזונם, והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם, והנבואה מתמדת ונוספת ביניהם, ולא נעדר מהם דבר מכל אשר נתן להם זולת שתי הלוחות, אשר שברם משה, והתפלל להשיבם והושבו להם וכופר להם העון ההוא. עכ״ל:
תגובות
הוסף רשומת תגובה